אני אפתח את הטור הזה בהצהרה אמיתית וכנה: אני, וגם אתם, לא יודעים כלום מכלום. נקודה. כשהתקשורת מספרת לנו סיפור, אנחנו בוחרים לאיזו גרסא להאמין ועם איזה "גיבור" להסכים אחרי ששמענו את כל הגרסאות. יש פעמים שאנחנו נוטים לכיוון הקורבן, ויש פעמים, כן, בעולם הציני של היום, שאנחנו דווקא מאמינים לנאשם שהוא לא עשה את זה. מקרה רומן זדורוב הוא דוגמא טובה לכך. אבל לא לשמו נתכנסנו פה.
גילוי נאות קטן: בין השנים 2013-2015 עבדתי תחת השר לשעבר, מאיר כהן, במשרד הרווחה. האיש מענטש אמיתי, חייכן, נחמד ותמיד התנהג אליי כמו אב לבת. טפיחה עדינה על הראש, משפט מחנך מפה לשם ואף פעם לא נאמרה מילה גסה בנוכחותי במשרד. בחיי.
ביום שיצאה הכתבה הראשונה של "עובדה", מאיר כהן עזב את משרד הרווחה בטקס חילופי שרים עם חיים כץ. אני זוכרת שבבוקר אבי, הדובר שלו, ואנוכי דיברנו בעניין ואבי אמר לי: ספין פוליטי ותו לא. תשובתו התקבלה והחלקתי את זה בגרון. מה ידעתי אז? אבל חמש שנים עברו ואני כבר למדתי את כוויות הפוליטיקה והתקשורת, ומערכת היחסים הרצחנית בין שתי אלו. הכל הפך אצלי לציני ומלא ספקות. למדתי לקחת בערבון מוגבל הכל. חלק מזה מכיוון שאני גם מכרתי סיפורים לתקשורת עבור הבוסיות שלי, והם קנו. ככה זה עובד בעולם הזה.
ובכן, בחמישי האחרון צפיתי, כמוכם, בכתבה של "עובדה". כמה ימים קודם הזכרתי לעוקביי בטוויטר את הכתבה ההיא, מ2015, ושאלתי את עצמי עם מה אילנה דיין מגיעה הפעם. ובכן, כאשת מקצוע אומר לכם בפה מלא: עם כלום. נקודה! תחקיר עיתונאי זול, פשוט ומבזה לאינטליגנציה של כולנו. איך אומר ב. נתניהו? "לא היה כלום כי אין כלום".
שני דברים, עם זאת, הפריעו לי: האחד: שתיקתן של פעילות פמיניסטיות שמאמינות לכל אחת, כל הזמן. על פחות מתחקיר כזה הן יצאו לרחובות עם שלטים. הפעם? שתיקה. נכון, בוודאי שגם הן יכולות להריח תחקיר זול עם עדות שמיעה לא קבילה ועדות של עבריין מורשע, אבל אלה אותן נשים שזועקות על מילה פוגענית שנזרקת כלפי מישהי, או ראיון לא מוצלח של אישיות ציבורית. אז הפעם שתיקה? נחזור לזה.
הדבר השני שהפריע לי היה המניע. הן ב2015 והן כעת, לאילנה דיין אין מניע לחזור על אותה כתבה נגד כהן. אז הוא סיים תפקידו כשר והפך לח"כ מהאופוזיציה ללא כוחות, וגם כעת- שום מינוי אמיתי לא עומד על הפרק. אנחנו כבר יודעים ש"ביביסטית" היא לא. אז מה כן? מה גורם לאחת העיתונאיות הוותיקות והבכירות במערכת "לרדוף" אחרי ח"כ מן השורה? אי אפשר שלא לשאול את עצמנו את השאלה הזו.
סערות תקשורתיות יש למכביר. אנחנו מסתובבים עם אבק שריפה בתוכנו, שכל גפרור או זיק של להבה מצית בנו אש חמה, לוהטת ומסוכנת. כך יצא שמפגינים מרשים לעצמם לגדף נכה צה"ל תוך שימוש בנכותו ככלי, כך מסיתה עיתונאית, לא אחת, נגד ציבור שלם במילים מסוכנות וכך יוצא שפיטורים של עובדות ערוץ הכנסת, שמתחברים להתנהגות משתלחת ובריונית של ח"כ אחד, מסתירים תלונה אמיתית על הטרדה מינית ומעוררים מחאה.
נחזור למאיר כהן. זה לא שאני באמת רוצה שארגוני הנשים תצאנה לרחובות בגללו. האמת? אני נוטה להאמין לו ומקווה שלא אתבדה. הראיון שלו עם אופירה וברקו (הרכב פופ זול שלא יודע לכבד אף מרואיין), ענה לי על כמה שאלות ועדיין, מחלחל בי הספק: האם באמת הייתה השתקה?
מישהי כתבה לי, באחת התגובות לפוסט שניסחתי בנושא: "להיות בעד זכויות נשים לא מחייב אותנו להיות מטומטמות ולקבל כל סיפור". לא יכולתי שלא להסכים ועם זאת, למה בכל זאת ארגוני נשים עושות איפה ואיפה ומאמינות לכל סיפור על טייס אוטומט והפעם הן עצרו והפעילו מחשבה? לא יכולתי שלא להניח כי הן נוטות להתייחס בכובד ראש לטענות, כשזה משרת את הצד הפוליטי שלהן. כי בסוף הכל פוליטיקה: מי נבחר ליו"ר ועדה לקידום מעמד האישה, ועל איזה חוק למען חד הוריות או להט"ב להצביע, ומי יהיו השרות שלנו ואת מי הן תקחנה כמנכ"לי המשרד שלהן.
אני מייחלת ליום שבו כולנו נתקרר, ננקה את אבק השריפה מעלינו ונגיב לאחר חשיבה זה לזה. זה מתחיל בהנהגה שלנו, שמתנהגת כאחרונת הטוקבקיסטים ומצייצת כל דבר, זה עובר דרך מוסדות המדינה שעוברים כל עבירה, מוסרית או חוקית, בהדלפות ובאמירות מסיתות, כולל התקשורת (שבבחינת הרשות הרביעית) וזה מסתיים בנו. בציבור מוסת ומפולג, שרק מחפש הזדמנות להשתלח בצד השני.
