אני מודה, יש לא מעט אנשים שאני עוד שומרת להם טינה. הסיבה: לא בגלל שהם פגעו בי, אלא בגלל שהם פוגעים בעוד אנשים ואני מרגישה חסרת אונים מלתקן את זה. אותם. נכון, לא מתפקידי לחנך את האנושות, אבל זה המצב: אני לא מחבבת אותם, בלשון המעטה.
יש ציטטה יפה של רבי חיים מצאנז: "בצעירותי בערה בי אש וחשבתי לתקן את כל העולם; לכשגדלתי נתייאשתי מלתקן את העולם וחשבתי לתקן את בני עירי; וכשנוכחתי לדעת שגם זה אינו אפשרי חשבתי לתקן את משפחתי; וכשזה לא עלה בידי הגעתי למסקנה שעליי לתקן את עצמי. ולכשעבדתי על עצמי ממילא משפחתי הושפעה מכך, וממילא כל בני עירי וממילא כל העולם כולו". האמירה היפה הזו נוגעת אליי מאוד, ולא רק לפני יום כיפור.
בכל יום אני עושה מאמצים כבירים להשתפר ולהיות טובה יותר. זה לא מתוך פדנטיות ואובססיה להיות הטובה ביותר, אלא מתוך תיקון ושיפור עצמיים. תוך כדי הלמידה העצמית, אני יודעת שני דברים: האחד, שאני לא מושלמת והשני- אני עושה את הטוב ביותר שאני יכולה.
למדתי השנה לא מעט שיעורים- מנשים שעזרו לי; מבן הזוג לשעבר; מהמשפחה שלי; מחברים; מלקוחות ומקולגות. בחנתי את עצמי בעיניהם, אבל בעיקר – האם נוכחותם עושה לי טוב או רע. איך אני לידם- שונה? ואם שונה, אז לטובה? האם הם משפרים את חיי או גורמים לי סבל? עם הזמן למדתי להתרחק ממי שעושה לי רע ממש ולסנן אותם מחיי.
אבל לשמור טינה מעיק עליי. זה לא שאני מסוגלת לסלוח לאותם אנשים (שנספרים בקושי על כף יד אחת) ולשחרר מזה. אני יכולה להשאיר אותם בעבר, וזה מה שאני עושה, אבל זה לא באמת עוזר. אני פגועה מהם ופשוט לא מצליחה לחשוב עליהם מחשבה חיובית. עצם העובדה שאנשים סביבי שמכירים אותם מעידים עליהם גם דברים שליליים- לא מועילה.
אז אני ממשיכה בתיקון העצמי. לראות אילו דברים אני עושה לא בסדר. אני מודה- בגיל 35, אחרי שעוברים דבר או שניים בחיים, קשה מאוד להשתנות או להשתחרר מדפוסים ישנים, אבל יש משהו שאני חוזרת ומבקשת בעצמי ואני בטוחה שיפתור לי 95% מהבעיות: רוגע.
בדיוק כמו בציטוט של הר' חיים מצאנז "בערה בי אש". אני אדם עם חומרי תבערה שמניעים אותו. הכל אצלי "כאן ועכשיו". בדרך כלל זה לטובה, כיועצת תקשורת וכאקטיביסטית, אבל זה גם פוגע במערכות היחסים הבינאישיות שלי עם המשפחה והחברים, וכן, גם עם בן הזוג. לכן, בכל הזדמנות שאני מתפללת, אני מבקשת מבורא עולם שייתן לי מעט רוגע ושלווה. קצת נחת רוח.
אני מקנאה מאוד באלה שיש להם שלווה פנימית ואורך רוח. אלה שיודעים מהי סבלנות. אלה שמאמינים בכל ליבם שהכל יסתדר בסוף, ומה שצריך לקרות- קורה. אלה שלא מרגישים רע אם משהו לא קורה בדיוק כמו שהם רוצים. אלה שלא מגדילים ראש ושיודעים שאי אפשר להכתיב את החיים מראש. הם ערוכים לבלת"מים ברמה יום-יומית ומכינים את עצמם, נפשית, לכל תרחיש.
המזל שלי שאני אדם מאוד יצירתי, אז כשדברים לא מסתדרים כמו שאני רוצה, אני עוברת לתכנית ב'. בדרך יש רגעי שבר, בכי ואבל, אבל תוך כדי יש כבר מחשבה על הפתרון ועל הדרך לסדר את הדברים במהרה. אז השנה אני מאחלת לעצמי, ובעיקר מייחלת, שאני אזכה לרוגע בחיים, שאני אדע להיות סבלנית יותר ובעיקר- שאדע להסתכל לשינויים, ואלה- שיבואו רק לטובה. אמן
