ביום חמישי נפתח רשמית פסטיבל הקולנוע בירושלים. פסטיבל כל כך חשוב, שמכניס הרבה כסף מתיירות ואומנות לירושלים. אולי פחות השנה. השנה נאלצו חובבי הפסטיבל להסתפק בהקרנות ביתיות, מעט פרטיות באולמות, ולשלם על הסרטים לצפייה אונליין. אין ספק שלא מדובר באותה חוויה שניסו יוצרי הפסטיבל להנחיל לאורך שנות קיומו- ההקרנות המיוחדות, המפגש עם היוצרים- הכל מסתכם השנה בוידיאו מוקלט מראש, ולא אישי.
כל השנה הזו לא התבססה על מפגשים בין-אישיים. החיבוק, ההוויה, האחווה- הכל נגוז ב-2020 שאני אפילו לא זוכרת מתי לחצתי יד או חיבקתי מישהו שהוא לא אמא שלי. ועם זאת, היצירתיות חגגה והובילה אותנו לחשוב מחוץ לקופסא, על מנת שנמצה בכל זאת את הזמן שלנו יחד.
2020 הראתה לנו איך נראה עולם שמשדר מסרים מרחוק. הפכה אותנו למוחות בלבד שיושבים עם חצאי גוף מול מצלמה ומדברים זה עם זה. לא מאמינה שיש אדם אחד עם רגשות שלא מתגעגע לישיבה אמיתית עם החבר'ה על בירה וחטיפים או ישיבת עבודה עם בורקסים וקוראסונים. אני, בכל אופן, מיציתי ישיבות צוות בפיג'מה.
אבל יש לירושלים עוד מלא דברים להציע, ואם יצירתיים מספיק, אז היה אפשר להפוך אותה שוב לבירה תיירותית וקולינרית אטרקטיבית. כך, למשל, היה אפשר לקיים פסטיבל אוכל ענקי עם משאיות אוכל שמסתובבות ברחבי העיר ולשלב את כל עסקי המזון והשתייה בעיר. אפשר היה לעשות יריד בגדים שנע בין השכונות- כל שבוע אזור אחר. אפשר את "שאון חורף" להעביר למינהלים ולשכונות עצמן ולהפוך כל רחוב לאטרקציה בפני עצמה. אפרגן גם לעירייה שהייתה יצירתית עם משאיות המוסיקה שנעו בחגים בין השכונות ועם אימוני הכושר שהכניסו לתושבים קרוב לבית.
אין ספק שירושלים מתגעגעת לפסטיבלים ההמוניים. אלה שאוטובוסים עמוסים לעייפה נוהרים אליהם- חוצות היוצר, פסטיבל האור, מרתון ירושלים, פסטיבל הבירה, פסטיבל הקולנוע ועוד. לפעמים, כשהעיר נסגרת, עד כמעט משותקת, בגלל האירועים הללו, אנחנו נוהגים להתלונן ולהלין על ההפרעה לסדר היום שלנו. עוד ביקור של נשיא או צעדות, מרתונים ותהלוכות, אבל בסוף אנחנו מרוויחים מכל אלה: העיר מתמלאת באנרגיה אחרת, צבעוניות, ססגוניות. הפאבים מלאים. המסעדות תפוסות עד אפס מקום ואפילו התחבורה הציבורית יותר ידידותית, דווקא בשל היערכות השיא בימים כאלה.
זה כמו להתבאס ממפגש עם הדודים והדודות, אבל אחרי תקופה ארוכה שלא מתראים- חוזרים להתגעגע ולרצות לבלות יחד ולעשות את החג ביחד.
שנת 2020 הביאה איתה פרספקטיבה אחרת. היא נתנה לנו הרבה חומר למחשבה איך לפתח דברים חדשים. היא לימדה אותנו שאנחנו צריכים לחשוב מחוץ לקופסא כדי להצליח. וירושלים הצליחה בזה. אומנם אני לא יכולה לשבת במסעדות כמו פעם, עם מלצרים שמגישים לי את האוכל לשולחן, אבל היא ארזה לי את כל האוכל שאני הכי אוהבת בתוך קופסא יפה וסידרה לי ספסלים יפים וכיסאות לשבת עליהם וליהנות ממשהו שלא נהניתי ממנו הרבה זמן: מהנוף הירושלמי.
אז עד שבתי הקולנוע והמסעדות יחזרו לפעילות רגילה, אנחנו נצטרך להסתפק בחיים ארוזים טוב-טוב בקופסאות ססגוניות ומאורגנים בקוביות זום ולנסות ליהנות בין כל הטירוף הזה משקיעה טובה, מגעגוע ומנוסטלגיה. יאללה, לחיים.
