בשבוע שעבר הסתיים המחזור השני של "הלביאות של ירושלים"- מיזם משותף לשגרירות ארה"ב ועיריית ירושלים לצד הסוכנות היהודית ונעמת שנועד להכשיר נשים אקטיביסטיות בפן החברתי ולקדם אותן לשלב הבא בעשייה החברתית שלהן, בעיקר למען ירושלים.
התכנית מדהימה וזכיתי לנהל אותה במשך 3 חודשים ולהכיר נשים מדהימות, צבעוניות וחזקות מאוד. כל אחת מהן תרמה לי בדרך אחרת ושינתה אותי. אולי הייתי בתפקיד המנהלת בתכנית, אבל לכל עניין ודבר הייתי חניכה וגם אני, כאקטיביסטית בעצמי, למדתי המון במסע הזה. ואז זה הסתיים.
שלושה חודשים (בעצם ארבעה אם שוקלים את זמן ההכנות והגיוס) של עבודה יום-יומית על התכנית, כתיבת מיילים וחומרים אל תוך הלילה, היכרות מעמיקה עם כל אחת לחוד ובקבוצה, הכנת תכניות והפעלות וגם שיעורים שהייתי צריכה להעביר. כמובן שהשיא הוא עבודה על טקס הסיום – הרבה ריצות, טלפונים, פגישות. ופתאום מגיע היום ולמחרת? ריקנות.
למרות שלפניי עוד עבודה רבה, והתכנית לא הסתיימה לגמרי, וגם הקשר עם הבנות לא הסתיים (יש עוד מיזמים רבים להקים איתן ולעבוד איתן עליהם), הרגשתי ריקנות אדירה ועצבות שמילאה אותי. תחושה של "מה עכשיו?" עטפה כל צעד שלי ביום למחרת: מהקפה של הבוקר ועד הקורס שעברתי בערב, מלא בנשים חזקות אחרות. איזה מצחיק זה. אותו הדבר קרה לי גם כשסיימנו לעבוד על "70 פנים לישראל". שם עברה כמעט שנה של עבודה אינטנסיבית עד לאירוע השיא, ושם אשכרה נפרדתי מרוב הצלמים, שלא ראיתי או דיברתי איתם מאז.
אני בטוחה שכל אקטיביסט/ית עוברים את התחושה הזו ברגע שהם מגיעים עם המיזם שלהם לשיא- להשלמה. יש תחושה של אובדן ופרידה ממשהו שהיה שלך כל הזמן הזה. כל שעשית היה לדבר על המיזם, לגייס אנשים למיזם, להכין דברים עבור המיזם, להכיר אנשים חדשים בזכות המיזם (שזה שכרון אחר לגמרי למי שמכור לזה כמוני) ואז זה נגמר ואתה מת לדבר על זה עם מישהו ושיחבקו אותך ויגידו לך שיהיה בסדר ושאת תעשי עוד דברים גדולים בעתיד.
כל מה שאני מתארת פה מתמשך פחות מיממה. אסור להקדיש לזה יותר מדיי זמן או מחשבה, אחרת שוקעים בזה וזה משתק. לאקטיביסטית כמוני אסור לעצור. כמו בריצה. אם אתה מתחיל תעשה הכל כדי לסיים, האטה או עצירה קלה, יגרמו לך להפסיק לגמרי. צריך להמשיך כל עוד יש מוטיבציה והלהבה בוערת.
ורעיונות יש, ברוך השם. לעזור לאנשים לאדם האקטיביסט זה הסם הכי טוב שיש ואני, כאמור, מכורה. בכל יום אני משקיעה מאמץ בלפגוש אדם חדש אחד לפחות. היכרות חדשה מדרבנת אותך להוכיח לאותו אדם שאת אישה של מילה והרבה יכולות. היא אפילו הביאה לי אהבה. אם לא הייתי מתעקשת לפגוש במי שלימים יהפוך לבן הזוג שלי, והיינו מקימים מיזם משותף יחד, לא הייתי נדלקת עליו ולא היינו ביחד בסוף.
ומה בעצם המטרה הסופית של עזרה אינסופית? בפן האישי זה סיפוק אדיר- המחשבה שהפכת את העולם במעט ליותר טוב וגרמת לאנשים לחייך. בפן האינטרסנטי יכולה לצאת מזה עבודה משתלמת כלכלית ויכולים לצאת מזה שיתופי פעולה שיועילו בכל דרך אפשרית בטווח הקצר והארוך- חברתית, כלכלית או פוליטית. מי יודע. את כל הקריירה הקצרה שלי בניתי מעזרה לאחרים, יצירת קשרים ומיזמים קטנים שנטלתי בהם חלק. אז אולי נקלעתי לרגע קצר של ריקנות, אבל בסופו של דבר בוערת בי אש לעשייה חדשה ואני קוראת לכולכם: "הבו לי את הדבר הגדול הבא. אני מוכנה".
