יעל מתה. לא אתמול. היא מתה בשנת 1988 ועכשיו קברו את הגופה. כבר שנים אני נלחמת נגד תרבות האונס. בדרך את מגלה כמה טיוחים והסתרות נעשות בחסות של נשים, לא רק גברים. כתבתי פה רבות על הנושא: אם האנס או המטרידן קרובים אליך, או קשורים אליך, כנראה שתעלימי עין. אצלי זה לא עובר מסך.
יעל גרינברג ז"ל זעזעה את המדינה. לא היא. המקרה שלה. במשך ימים היא נאנסה בברוטליות על ידי "בני טובים". הם המשיכו בחייהם, התחתנו, הביאו ילדים, פתחו עסקים. היא מתה. ואנחנו, הלוחמות למען שוויון מגדרי, הלוחמות נגד אלימות כלפי נשים, התומכות, המלוות, המסייעות- כולנו מתות איתן. כל אישה שנפגעה ומצאה את עצמה בחלקת שיש בסוף, או עוברת טיפולים קשים ונוטלת תרופות, רק כדי לצאת מהטראומה.
וזה לא גבר אחד. יש תרבות השתקה בין כולם. בין אם התירוץ הוא שהיו "צעירים וטיפשים" ובין אם התירוץ הוא: "כדאי לך להעלים את זה וכשאגיע למעלה אתה תרוויח מזה". או את. גם נשים נהנות מהטיוח.
אני רואה את זה אצל פוליטיקאים, אני רואה אצל עיתונאים (שומרי הסף של הדמוקרטיה, לכאורה), אצל אנשי עסקים ואצל עסקנים. גם האדם הטוב ביותר ביקום, המכיל, הנדבן, הקשוב, הפמיניסט, הלך, בשלב כזה או אחר, בדרך רעה.
מי חשב שסופר ילדים כמו ולדר, או איש החסד, יהודה משי זהב, יטרידו ויפגעו? מי חשב שאדם שפגע בכל כך הרבה נשים יהיה פה נשיא או שר? מי חשב שגם בקהילת הלהט"ב, שנלחמת על הזכויות שלה כלפי חוץ, יכסו ויחפו על פוגעים ומטרידים בגלל שהם מפורסמים?
בימים אלה התקבלה פניית שדולת הנשים לאגודת הסטודנטים למנוע הופעה של אייל גולן. כמה קל ללכת על הראש של הזמר המזרחי, המזוהה עם הימין, אבל בדיוק אותן נשים יצביעו לגנץ (חשדות על הטרדה מינית וניצול מרות), סער (חשדות ועדויות על תקיפות מיניות וניצול מרות) ואפילו ברק (חשדות על פדופיליה וניצול נערות). אני נגד כל אלה, ללא קשר להצבעה שלי. הוכחתי את זה בפריימריז האחרונים בליכוד, כשרק שמעתי על חשד של מועמדים לפגיעה בנשים אחרות. היו כוחות שהכניסו את הפוגעים לרשימה, אבל אני עדיין נאבקת נגדם. חוסמת אותם בדרכי.
בשבוע החולף גם מלכה פיוטרקובסקי עלתה לכותרות, כשקראה לנשים לא לטבול במקווה כדי להוביל מחאה לביטול סרבנות הגט. הרבה שפטו אותה על כך. אני התגאיתי. נשים מנומסות לא עושות היסטוריה. אם אנחנו רוצות למנוע עוד יעל גרינברג בעתיד, או, יותר מדויק, להגן על שמה הטוב, כדי שלא תהיה רק "הנאנסת משמרת", אנחנו צריכות להתחיל להיות קיצוניות המעשים ובבחירות שלנו. ללכת עם גלימות אדומות- כמו במיצג "סיפורה של שפחה" שם אותנו במקום הפחדני. אנחנו צריכות להיות כשידנו על העליונה, בראש מורם וזקוף.
אנחנו צריכות להסתכל לפחד בפנים. להתלונן, להשמיע קול, לעמוד זו לצד זו ובגב אחת של השנייה. אסור לנו להיות חלק מתרבות הטיוח וההסתרה. הגברים האלה שבפרונט, כמה שהם מוכשרים- פוליטית, מוסיקלית או אומרים את הדברים הנכונים- הם פושעים שצריכים לעמוד לדין. אסור לנו להקל ראש כי זה מתאים לנו.
השנה הקרובה היא שנת בחירות. יש לנו אפשרות לטלטל את המערכת וללכת עד הסוף עם הבחירות שלנו. כל חשד צריך להיבדק לעומק, ואם יימצא כאמיתי ומוכח- עלינו להוביל להדחת מועמד (או מועמדת) שסרחו. השחיתות הכי גדולה מתחילה מהרשויות המקומיות, ושם, יש לנו הרבה יותר כוח. הבחירה הזו היא השינוי בכל הדרגים ובכל המערכות שקובעות את סדר היום הציבורי ואת הלך הרוח בעם. אנחנו צריכות לבחור אחרת, למעננו. למען יעל.
