על שפת מכתש רמון, בתיכון חברתי שובר מוסכמות, צומח דור שנאלץ להתבגר לתוך מציאות של מלחמה והלם דיגיטלי. דרך חוברת שירים חשופה, תלמידות ותלמידים נותנים מילים לטראומה, לאובדן הביטחון ולשבר החברתי, והופכים את הכתיבה למעשה חתרני של תקווה. מסע בין נופי המדבר לסיפורי הדור הצעיר, שמסרב לחכות לבשורה מהפוליטיקאים ובוחר לכתוב בעצמו את "היום שאחרי"
כתב וצילם – איתן אלחדז ברק
הדרך למצפה רמון עוברת דרך נופים שנראים כמעט אדישים לסערה שפוקדת את ישראל בשנתיים האחרונות. כאן, בין צוקי המכתש לאוויר המדברי הצלול, חגווי הסלע מחזיקים בתוכם סוד, הכבישים שנמתחים אל האופק דורשים ממך להוריד הילוך. כאן, על שפת המכתש, השבר גלוי וחשוף כמו שכבות הסלע
אני מגיע ל"תיכון החברתי" במצפה רמון – לא כדי לסקר עוד מוסד חינוכי, אלא כדי לפגוש את הקול האותנטי של הדור שנאלץ להתבגר לתוך מציאות שלא הופיעה באף ספר לימוד. מציאות של הווה מתמשך
בחדר המנהל של התיכון מונחת חוברת שירים צנועה בשם "היום שאחרי המלחמה". על הכריכה מופיע איור של שיח מדברי בשם 'שמשון הדור'
בחוברת נתקלתי במקרה בספרייה המרשימה בישוב ומיד הבנתי איך מילים הופכות למקלט וכיצד המוזות לא שותקות גם כשהתותחים רועמים.
בשיחה עם ענבל לוי המחנכת ושלוש תלמידות שלקחו חלק בכתיבת השירים– רונה שחר, שילי קליין ודניאל מטמון – נחשף בפניי צוהר להלך הרוח של הנוער המקומי שגדל בתוך מציאות של מגיפה עולמית, קיטוב חברתי ומלחמה מתמשכת.
המעבדה החברתית במדבר
התיכון החברתי, שחוגג תשע שנים להקמתו, פועל במבנה שמרגיש יותר כמו מרחב עבודה שיתופי מאשר בית ספר מסורתי. הלמידה היא אינטרדיסציפלינרית (בין-תחומית), והתלמידים הם שותפים מלאים לעיצוב המציאות שלהם.
שילי קליין, תלמידת כיתה י' שהגיעה לכאן מקיבוץ יהל שבערבה הדרומית, מספרת בכנות על מה שהביא אותה למכתש. "רציתי ללמוד בדרך שונה, כזו שמתאימה יותר לדור של היום – דור של הפרעות קשב", היא מסבירה. "יש פה למידה מבוססת פרויקטים, וזה פשוט מדהים. לא נתקלתי בדבר כזה קודם. פרויקט יכול לקחת חודש או חודשיים, וזה מאפשר לנו באמת לצלול פנימה".
"הקרב על הקשב". למשל אינו רק שיעור על טכנולוגיה, אלא חקירה עמוקה של אורח החיים המודרני. רונה שחר, תלמידת כיתה י' שהגיעה לכאן מהוד השרון, מוסיפה: "למידה מסוג זה מאפשרת לנו ליצור מרחב אינטימי שבו יש מקום לכל הדעות. זה לא שרק יאמרו לנו מלמעלה 'אתם משתמשים יותר מדי בטלפונים', אלא אנחנו מדברים על זה. מבינים את זה תוך כדי שיג ושיח והעמקה משותפת. זו למידה הרבה יותר אפקטיבית".
התחושה הזו של "למידה מבוססת רגש" היא הליבה הפועמת של התיכון. כאן, שיטות הלמידה הן פורצות דרך במובן העמוק ביותר: הדיאלוג מחליף את המונולוג המסורתי, והשיעורים הופכים למרחב של שיח אינטימי שבו המורה אינה רק מקור ידע, אלא שותפה למסע.
הפילוסופיה הזו באה לידי ביטוי בפרויקטים כמו "צדק צדק תרדוף", שבו התלמידים יוצאים לחקור מחאות חברתיות מקומיות. הם לא לומדים על דמוקרטיה מהספר; הם מראיינים את מובילי המאבקים במצפה רמון – ממחאת יוקר המחיה בסופרמרקט המקומי, דרך מסעה ההרואי של ויקי קנפו ועד למאבק המפורסם להטמנת עמודי החשמל במכתש. "אתן סוג של עיתונאיות", אני אומר והן מחייכות אליי. מסוקרטס ועד לעידן הבינה המלאכותית הן לומדות את הכלי החשוב מכל: היכולת לשאול שאלות.
היום שאחרי: איפה העתיד?
ענבל לוי, המחנכת שיזמה את חוברת השירים, רואה בכתיבה כלי הישרדותי. "יצאנו למסע שעבר דרך כמה שערים רעיוניים ורגשיים", היא מספרת. השערים הללו– מה נשבר ? חיפוש, עוגן, אחריות וביחד שימשו כמפה בתוך הכאוס. "בכל שער למדנו יצירות משמעותיות, פגשנו אנשים ונשים מעוררי השראה ותרגלנו כתיבה אישית. שוחחנו בקבוצה, וכל אחד ואחת בחרה אם וכמה לשתף".
ענבל מציינת שהופתעה לגלות שבחומרים של התלמידים אין הרבה "עתיד" במובן הקלאסי והאופטימי שלו. השירים מתעדים את התיקון, את השבר ואת הניסיון למצוא קרקע יציבה בתוך מציאות שעדיין רועדת. עבור התלמידים, זהו לא תרגיל בספרות, אלא ניסיון לתת מילים למה שאין לו שם.
רונה שחר, תלמידת י"א, מדברת על השירה כ"פסיכולוג הפרטי" שלה. השיר שלה עוסק בנושא שמעסיק אותי רבות כעיתונאי חברתי: הטראומה המשנית. "הגעתי למצב של 'פאק', יש פה אסון לאומי ואף אחד לא הכין אותי לזה", היא אומרת. "ברוך השם, לא איבדתי אף אחד אישית, אבל הרגשתי שאין לי לגיטימציה לכאוב. איך אני יכולה להספיד כשיש לידי מישהי שאיבדה את הבן שלה?"
כשרונה כותבת: "כולם עושים והיא – מתפרקת, היא לא חוותה מוות אבל היא מרגישה שהספידה אלפי פעמים…היא לא חוותה מה זה לאבד מישהו אבל היא מרגישה שכל האחים שלה נרצחו". אני נזכר בחודשים הראשונים שאחרי השביעי באוקטובר. כולנו היינו "אבלים וחפויי ראש". המעגל השלישי של הטראומה הוא השקוף ביותר, אך הוא פוצע את תחושת הביטחון הבסיסית. איבדנו את האמונה, את השמחה הפשוטה, ונוספה לנו אשמה – אשמת הניצולים. בשירה של רונה, האשמה הזו מקבלת מילים
התנפצות הבועה: מהערבה ועד לגבול השלום
עבור דניאל מטמון, תלמידת כיתה ט' שהגיעה מעין יהב שבערבה התיכונה, המלחמה היא נוכחות שחודרת גם מבעד לקירות ה"חממה" המוגנת ביותר. בשירה, "נשבר לי", היא עוסקת בדיוק בפרדוקס הזה – השבר שאינו "שלה" באופן פיזי, אך הוא מחלחל אל תוך הנפש. "אני גרה באזור שלא קרו בו אסונות, אבל המחשבה שאם זה היה קורה לי – מה הייתי עושה? הרגשתי שהשבר הזה אצלי, למרות שהוא לא אצלי. אז למה אני מרגישה שנשבר לי?", היא שואלת בפיכחון מכאיב.
דניאל מתארת את המעבר החד מהתחושה שלפני השביעי באוקטובר, אז חיה בתחושת ביטחון מוחלטת, למציאות שבה גבול השלום עם ירדן הפך למקור של חרדה. "אני נוסעת ליד הגבול, יכולה לעשות שלום ביד לאנשים בצד השני, ופתאום זה מוזר ומפחיד. גם כשיש שלום עם המדינה, זה לא אומר שכולם שם שמחים בנו. תמיד יכול להיות מישהו שיחליט לקום ולחצות את הגדר". פתאום, סיפורי העבר של סבא שלה על ירי מהצד הירדני כבר לא נשמעים כמו היסטוריה רחוקה, אלא כמו אפשרות ממשית. "זה יכול להתהפך בשתי שניות", היא מסכמת
דבריה של דניאל חידדו אצלי את ההבנה על הטרנספורמציה שעבר הדור הזה. אלו נערים שגדלו בצל "אומת המסכים" – עולם וירטואלי שבו אין גבולות, שבו אימוג'י אחד מחבר בין נער מיפן לנערה מעין יהב. המלחמה הטיחה אותם אל המציאות הפיזית, אל הגדר, אל השטח המדמם. הם נאלצו להכיר בכך שיש משמעות למקום שבו אתה עומד וששום מציאות וירטואלית לא יכולה להחליף את הממשות של הגוף.
שילי: הסרטונים שלא מרפים
עבור שילי קליין, תלמידת כיתה י' מקיבוץ יהל, ה"שבר" הוא לא רק ביטחוני, אלא עמוק וחברתי הרבה יותר. במילים חדות ומפוכחות היא מתארת תחושה של אובדן קולקטיבי: "זה מרגיש לי פשוט שאיבדתי את המדינה שלי, את העם שלי", היא אומרת בכאב. "הוא התפרק בתוך שנייה, בדיוק בזמן שהיינו צריכים להיות הכי מאוחדים". שילי לא קונה את סיסמאות האחדות שנשמעו בראשית המלחמה; בעיניה, האחדות הזו הייתה "מאולצת", מסגרת ריקה שבתוכה המרחקים רק גדלו בין המגזרים השונים.
אובדן התמימות של שילי קיבל פנים וצורה דרך המסך, ברגע אחד שנצרב בזיכרונה כשהייתה רק בת 13, בעיצומה של חופשה משפחתית באשקלון. שם, מול סרטוני הזוועות שהועברו אליה ברשתות החברתיות, הרגישה את ההלם הדיגיטלי. "אלו דברים שהעיניים שלנו לא אמורות לראות", היא מעידה בפיכחון, ומחדדת את המחיר שמשלם "דור המסכים" על החשיפה הבלתי מתווכת לטרור. מבחינתה של שילי, התיעוד והכתיבה בחוברת הם דרך להשאיר מקום לכאב הלא פתור, מבלי לנסות לצפות אותו באופטימיות מזויפת: "השארתי את השיר שלי 'חסר', במקום שלילי, כי לפעמים צריך פשוט להשאיר מקום לחשוב ולהבין מה באמת קרה לנו".
לוחות ושברי לוחות : התקווה שבמילה הכתובה
המחנכת ענבל כחלק מתהליך ההכנה של חוברת השירה הקריאה להן את השיר "דור מבוהל". של ולדיסלב שלנגל, המשורר מגטו ורשה שברובו היה יכול גם להיכתב היום. "נאלצנו להתבגר ולקחת אחריות על החיים שלנו, משהו שילד בן 12 או 15 לא אמור לעשות", אומרת רונה. "אני חושבת שפספסו את הדור שלנו. שמו לב לנפגעים ולנופלים, וזה ברור, אבל בדרך שכחו את הנפש של דור שלם שהולך להוביל כאן אחר כך".
על אף דברי התוכחה רונה מסכמת את חוויית היצירה של החוברת במבט מלא בתקווה. היא מבינה את כובד המשקל שמונח על כתפי הדור שלה, את "התיק גב" המלא במשמעויות ובחוויות הקשות של המלחמה, אבל דווקא בתוך הקושי הזה היא מוצאת את נקודת האור. "אני חושבת שהחוברת הזו באה ועודדה אותנו מהצד", היא מהרהרת, "היא עזרה לנו לכוון את עצמנו, גם אם בלי להתכוון".
רונה מודעת לכך שהשירים שיצאו אינם מלאים באופטימיות יתרה, אך בעיניה, עצם קיומם הוא המקור האמיתי לתקווה. "עם כמה שזה יצא אולי קצת פחות אופטימי – הספר הזה נותן לנו תקווה", היא מסבירה בעיניים נוצצות. "הדור שלנו, שהוא דור מבוהל שחווה כל כך הרבה, עדיין בא וחושף את עצמו בצורה בוגרת וכל כך טובה. אם הם מצליחים להתבטא ככה, כנראה שהם יכולים להשתקם מזה". מהתיכון החברתי על שפת המכתש שנולד בעקבות השבר הסורי – אפריקאי מבינים כי הדיאלוג והיצירה הם הגשר שעליו ניתן לפסוע אל עבר הריפוי והבנייה מחדש. ואולי כמו הנביאים הבשורה תגיע מהמדבר.
מהחורבן אל הטקסט: הרהורים על זהות
כשאני נפרד מהן ויוצא אל השמש המדברית של מצפה רמון, אני מהרהר בפרספקטיבה ההיסטורית. לעם היהודי יש קשר כמעט גנטי בין אסונות לפריחה תרבותית. אחרי גירוש ספרד נולדה הקבלה; אחרי פרעות ת"ח ות"ט נולדה החסידות – תנועה חברתית שביקשה להחזיר את השמחה לאלו שאיבדו הכל. אחרי חורבן הבית, הפכנו מדת של פולחן לדת של טקסט. המילים הפכו למבצר שלנו.
דור רז מנהל התיכון החברתי מסביר לקראת סיום : "התיכון החברתי במצפה רמון פועל תחת רשת דרור בתי חינוך,
ומפעיל לצד הלימודים גם את פנימיית "דרור רמון". יחד, הם יוצרים מסגרת חינוכית אחת, המשלבת בין לימודים, חיי קבוצה ועשייה חברתית"
ראיתי בתיכון הזה דור שלא מחכה ל"יום שאחרי" שיגיע מהפוליטיקאים או מהסכמי השלום. הם כותבים את היום שאחרי בעצמם. הם הופכים את השבר למילים, את הפחד לשורה בשיר
לעוד פרטים על התיכון יוצא הדופן :
