הירושלמית: שירת מרים

צילום: בן שמואלוף

הנה לכם סוד. לא בחרתי במירי רגב בבחירות האחרונות. הנה לכם עוד סוד: מתחרטת על זה מעמקי נשמתי. בשנה האחרונה גיליתי אישה מופלאה מאין כמוה. אישה חזקה. אישה אמיתית. אישה אמביציונרית. אישה. אבל בואו רגע נשים את השרה רגב בצד, בסדר?

לפני כמה חודשים חה"כ אראל מרגלית צעק עליי. הוא ממש הרים את הקול בבוטות וצעק עליי. צעק על כולכם. על כל מי שלא הולך בדעות שלו ו-רחמנא לצלן- בחר ימינה. הוא צעק עליו ואמר: "תחזירו לנו את המדינה, קיבינימט". למי זה לנו, מר מרגלית? מי לקח למי את המדינה? ולמה הוא צריך להחזיר?

נחזור למירי רגב. הרבה אמרו עליה בשנתיים האחרונות: פופוליסטית, פרחה, מסיתה, פרובוקטיבית… חייבת לשים פה שלוש נקודות כי יש לי רק 500 מילים לטור הזה. עם יד על הלב, כשאתם עוצמים עיניים, אתם רואים את האישה היפה והנשית שהיא או את החיקוי הקסום של סמו מ"ארץ נהדרת"? יש לי תחושה שסמו לוקח פה ובגדול. השאלה הגדולה היא, מה במירי רגב מפריע לכם? שהיא אוהבת לעשות שמח? שהיא צועקת? שהיא מנבלת את הפה? זוכרים את ההוא- מרגלית- מ-5 שורות אחורה? במה הוא שונה? מה הוא יעשה עם המדינה אם "יחזירו" לו אותה, קיבינימט?

הנה תמצית הכוונות של שרת התרבות והספורט מירי רגב: לפזר את התקציב שווה בשווה בין כולם, לפזר סמכויות ניהול שנתקעו בידי אליטה שלטת מאוד מצומצמת, להנגיש את הפריפריה לתרבות ולמגר את מתנגדי מדינת ישראל, והמסיתים נגדה, באמצעות התרבות. זה כזה רע? הרי שחקנים ואומנים בישראל פנו אליה ובכו כי כבר שנים מנהלי התיאטראות מחזיקים במשרותיהם הניהוליות, שכבר את חלקם לא משמיעים בגלגל"צ- תחנה שממומנת על ידי המדינה. שיש כאן וועדות ותקציבים שהולכים לכיוון מאוד-מאוד חד-גוני, אליטיסטי ושמרני.

אז היא יצאה לבדוק. והיא גילתה שהאופרה לוקחת נתח מאוד גבוה מהתקציב, לעומת כמות האנשים שמגיעים לראות אותה. היא גילתה שיש מנהלי תיאטראות שיושבים על הכיסא שלהם הרבה יותר מהזמן שבן גוריון או נתניהו ישבו על שלהם. היא גילתה שיש אומנים שממומנים על ידי המדינה ולא מוכנים להופיע בחלק ממנה, למשל בבקעת הירדן. היא גילתה שאומנים משתמשים ביצירה שלהם כדי להסית נגד המדינה או תוחבים את סמל המדינה- הדגל שלה- לישבניהם בשם "האומנות". פייר? זה כאוס. זה גן ילדים בלי גננת. והנה, הגיעה הגננת החדשה ועשתה סדר. אז מה עשו הילדים? החליטו להתפרע יותר ולהתעמר בשרה בכל הזדמנות שיש. בחינוך המיוחד קוראים לזה "לעשות דווקא".

תנו לי רגע להיות גם אובייקטיבית ולא מעריצה עיוורת מאהבה. יש רגעים שגם אני חושבת ביני לבין עצמי שהיא הגזימה. אם תשאלו אותי, לא כל אירוע שצועקים לך בוז את צריכה להרים את הקול ולהתלהם. אם תשאלו אותי, היא לא חייבת להכניס פוליטיקה בכל טקס רשמי, אלא אפשר גם סתם לומר תודה ליוצרים ולאומנים. חלקם הגדול אפילו בסדר. עובדה, הם מחאו לה כפיים בטקס פרסי אופיר בחמישי.

ובינינו, לא תמיד קלף האפליה נגד מזרחים רלבנטי ונכון. כי במבחן התוצאה אייל גולן מצליח למלא אולמות יותר מרונה קינן, משה איבגי עשה בשנים האחרונות הרבה יותר כסף ממשחק מגילה אלמגור ורונית אלקבץ ז"ל השאירה חותם עצום בפרק זמן קצר מזה של ליא קניג. וזה בסדר. כי כולנו ישראלים. ואם תשאלו אותי, לא תמיד חייבים להקטין אוכלוסייה אחת כדי להעצים את השנייה. אפשר לאזן. אפשר ביחד. אפשר להסתכל על התמונה הגדולה ולנסות להבין: איך הצעד הבא יכול לעזור לחבר, ולא לפרק, אבל הכי חשוב: האם הצעד הבא שלי יכבד את הצד השני. כי כבוד הוא המפתח לכל, קיבינימט.

14445774_10154500514194280_1380582514_n

2 הערות

להשאיר תגובה