היום אני רוצה לדבר קצת על המקצוע שבחרתי בו: תקשורת. מילדות ידעתי שאני רוצה לעסוק בתקשורת. זה היה טמון בליבי ובנפשי כמו ילד שיודע שהוא רוצה להיות שחקן כדורגל, זמר או גיטריסט. במקום ללכת לחוגים (מלבד בלט- שלא צלח כלל וכלל) ישבתי לכתוב. אבי לימד אותי קרוא וכתוב כבר בגיל 4, ובכיתה א’ הייתי הראשונה לכתוב בכתב ולא בדפוס.

בכל תקופת היסודי הייתי מנפיקה עלונים בכתב ידי (כי עד כיתה ה’ בכלל לא היה לי מחשב או מדפסת), מצלמת ומחלקת בין כולם. השתתפתי בסדנאות כתיבה יוצרת וכתבתי יומנים אחד אחרי השני- רק כדי לשמר את האירועים הטריים במוחי ולהפוך אותם לנצחיים. בחטיבה הפכתי להיות כתבת מן המניין בעיתון בית הספר ומהר מאוד התברגתי להיות העורכת הראשית. גם היום, 15 שנה אחר כך, אני מביטה בגליונות שיצאו תחת ידי וגאה בעבודתי: זה היה מקצועי לגמרי.

זה לא הפסיק בתיכון. זה גם לא הפסיק בצבא. זה היה שם- חי ובועט. החלום שיקראו את המילה הכתובה שלי. ואז הומצא החיפוש באינטרנט. אני זוכרת את הפעם הראשונה שחיפשתי את שמי המלא. מצאתי כתבה שערכתי עוד בימיי בחטיבה ו”ידיעות תקשורת” החליטו לפרסם. התרגשתי לגמרי, למרות שאני בטח היחידה שראתה את הפרסום הזה אונליין.

אחרי הצבא נכנסתי ללופ של הישרדות כלכלית. כמו כולם גם לי היו מטרות (לעבור לגור לבד, לנסוע לניו יורק). הגשמתי אותם בעבודה בבנק. גם שם לא חסכתי במילים והייתי שולחת ניוזלטרים לחברים בעבודה ומיידעת למי יש יומולדת ואילו עידכונים יצאו. תוך כדי העבודה בבנק התחלתי להתמחות בעבודה תקשורתית אמיתית: עבדתי לצד דוברת משרד הרווחה (שלימים גם שכרה אותי לעבודה); משם לדוברות עירית ירושלים, ובמהרה שיניתי תפקיד למפיקה מתמחה אצל אבי רצון ב”רצון חופשי” ברדיו ירושלים (אחד התפקידים המהנים והמלמדים בחיי, לצד אנשים יקרים מאוד שעד היום נותרו מחבריי).

הרעב לא הושבע והמשכתי לחקור עוד ועוד את עולם התקשורת: יצרתי קשרים, קראתי מילים בשקיקה וצפיתי בכתבות תחקיר מצוינות. ללמוד. ללמוד. ללמוד. היום אני יועצת תקשורת. תפקיד מדהים ומלמד לכשעצמו. כמות האנשים שאתה פוגש במקצוע היא מדהימה: עורכים, כתבים, מפיקים, מגישים, יועצי תקשורת עמיתים, מנהלי שיווק, תקציבאים ובלוגרים. תופעה שהכרתי לעומק רק בחודשים האחרונים.

גיליתי מקצוע שבו אחד נותן לשני מתוך אינטרס ברור לשני הצדדים: פרסום! מערכת יחסים סבוכה של קח ותן אבל בעיקר “תן”. בתור אדם בוגר (ולא תמים במיוחד) אני יכולה להבין את מערכת היחסים הזו. אין מתנות חינם, וזה נכון לשני הצדדים. וזה גם בסדר- בעיקר בעולם מסחרי וצרכני כמו שלנו. אתה רוצה כרטיס להופעה של להקה? להתנסות במוצר? תן פרסום. כולם יודעים את זה. כולם חיים את זה.

אבל מה קורה כשמישהו מזיז את הגבינה? שמישהו לוקח נתח ממישהו אחר? כולם הופכים לזאבים! מספיק שלא שריינת מתנה באירוע או בכלל לא הזמנת לאירוע- ואת הופכת להיות אויב העם מספר 1. “שתולה” אם תרצו. מתחילים איומים, הכפשות והדרה מכוערת. אבל התופעה הכי מכוערת מכולן היא השיימינג (כי עם היתר את איכשהו מצליחה להתמודד). כששמים אותך ללעג וקלס קבל עם ועדה ומכנים אותך בשמות וכינויי גנאי. איפה נעלם הכבוד העצמי של המבייש? איפה נעלם המוסר או המצפון?

נכון, שיימינג לא קורה רק בעולם התקשורת, אבל אין ספק שעולם התקשורת הוא אחד העולמות היותר-תחרותיים שיש בימינו. בעולם הרשתות החברתיות אתה יכול “לפתוח חופשי” על כל מי שתרצה (ומתי שתרצה), השאלה היא: למה? מה ייצא לך מזה? איזה סיפוק רגעי וחסר טעם? הרי מדובר בחרב פיפיות: אתה גורם סבל לאדם אחר אבל פוגע, על הדרך, בעצמך. אז אני מאחלת לכולנו לשים קצת מחשבה בהדקי המקלדת בטרם אנו לוחצים עליהם, ולפתח חזרה התנהגות מוסרית עם קורטוב מצפון, כדי שבפעם הבאה שנסתכל במראה נאהב את מה שנראה.

12910974_10154035262124280_2098877413_n

תגובות

comments