כבר שנים שזה קורה. אסון אחד ואנחנו מחפשים לפרוק. שיטפון אחד ואנחנו ברשת. את כולם מעניין מה אנחנו חושבים. לא משנה איזו כותרת תרוץ ותרצד בהפתעה בחדשות ואנחנו מחדדים מקלדות ולשונות. ככל שתהיה חד ושנון יותר ככה זה יכאב יותר. עדיף להיות אבל- כי זה קונצנזוס- אבל אם אפשר קצת פרובוקציה, אז למה לא, 'אחרת איך תבלוט?' אמר לך יועץ התקשורת. עשרה ילדים (כן, הם ילדים) הרוגים משיטפון עושה טוב לעור הפנים וגורם לך לזרוח. אז בוא נעשה חלוקה: אני אשתף את אלדד יניב והתגובות מהכתבה ב"הארץ" ואתה את ברוך מרזל מעיד על כוחן הפיסי של נשים. סגרנו?
אל תחשבו שאני לא חוטאת כמוכם. חטאתי והתחרטתי. פתאום קלטתי שהמעגל הזה, אליו נקלענו, לא הולך להסתיים. אנחנו נמשיך להניף אגרופים אלה מול אלה על כל עניין ודבר, גם אם מדובר בסרטון של חתול מתעטש. ובכן, איבדנו את זה לגמרי.
הדיווחים על עשרת הנערות והנער שנהרגו בשיטפונות בנחל צפית הכו את כולנו בהלם. בואו נודה באמת, המחשבה העגומה שעשר משפחות נהרסו כי איבדו את יקיריהם הייתה הדבר האחרון שחשבנו עליו. ההודעות הראשונות שקיבלתי, כמו הפוסטים הראשונים שחלחלו לרשת, היו: "מי יוצא לטייל במזג אוויר כזה?". ואז מתחיל תהליך הסלמה.
תגובות של "מטומטמים", "אידיוטים" ו"מי מקבל על עצמו החלטה טיפשית שכזו?" מתחילות להופיע. ואז מדווחים שמדובר במכינה קדם צבאית. ההיקש הראשון שעשו הנאורים היה לדמיין את הרב עומד, ערב קודם, מול חבורת נערים ונערות בכיפות וחצאיות ומורה להם לצאת לשיטפונות, כאילו הוא האלוהים והם נוח. כמה נוח.
אחרי שהוסבר לכולם מהי מכינה ושדווקא מדובר במכינה משולבת- בנים ובנות, דתיים וחילונים- התחילו לחפש אשמים בממשלת הימין שכולם אוהבים לשנוא. בעצם, יש מצב שאם אהוד ברק או אהוד אולמרט היו בשלטון אז גם אז היו מחפשים לתלות אותם בכיכר העיר. אולי זה באמת לא עניין של ימין ושמאל, אלא של הפניית אצבע מאשימה. ובכן, כאן כבר יש הטלת אחריות ממשרד החינוך למשרד הביטחון ולמכינות. ככה מיד ליד. כאילו זה ג'וינט שיעביר את כל הבעיות איתו.
ואז באים קולות אחרים. אלה שהיו במכינה או שלחו את ילדיהם למכינה. הם מבקשים לא לחפש אשמים. אבל אנחנו חייבים דם. חייבים לחפש אדם לתלות. עשרה ילדים הרוגים ואנחנו נשתוק? אין מצב. טבלנו את הלפידים בנפט ואנחנו מוכנים לצעוד לבית הקרוב. רק שבבית הקרוב יש אור דלוח ומסכן של אדם שחרב עליו עולמו. שמפעל חייו התמוטט תחת כובד השיטפונות.
לא החקירות ישברו אותו, כי הוא כבר שבור. לא העדויות, כי הוא כבר לא יודע מה אמת. ולצדו יושבים ההורים, ממלמלים בלחש: "איך אישרנו להם לצאת?". כי ילד בן 18 הוא בין הבגרות לילדות. הוא רוצה עצמאות, הוא רוצה מעוף, הוא רוצה להחליט. הוא יכול לשתות, הוא יכול לנהוג, הוא יכול לשכב עם מי שהוא רוצה והוא יכול לצאת לטיול עם החבר'ה לאן שיבחר. ברוך שפטרנו מעונשו של זה?
אבל אם נעצור לרגע ונחשוב על כל סיטואציה (דבר שאני בספק אם יקרה), אולי ננסה לשתוק ולא לומר או לכתוב לכולם מה אנחנו חושבים. אולי כי זה כבר לא מעניין מה אנחנו חושבים. אי שם יש משפחה בוכייה, חברים המומים וצוות חינוכי ומקצועי שמנסה להבין איך הוא ממשיך הלאה.
לפני 16 שנים איבדתי חברים בפיגועים. גם פניהם הרכים הודפסו במשבצת 3 על 4 בעיתון. אז לא היה פייסבוק, אז אין לי מושג מה אמיר חצרוני היה אומר על מותם או מה 'אם תרצו' היו כותבים בעלון המקוון שלהם. לא היו אימוג'ים בוכיים על הבעת תמיכה או פרצוף אדום זועף על המחבל. הייתה מסגרת בעיתון שאליה התנקז הכל. הבכי, הכעס, המרמור, העצבים והכאב. הרבה כאב. יהי זכרם של ההרוגים ברוך.
