ביום חמישי האחרון הייתי, בפעם המי-יודע-כמה, בהופעה של שלמה ארצי בבריכת הסולטן. כל סיבוב הופעות אני אומרת לעצמי: "מורן, די, לא עוד!" ואז קונה כרטיס. יש משהו ממכר בהופעות של שלמה שמוביל אותי כמו קסם לשבת בהופעה עם עוד אלף או עשרת אלפים איש ולדמיין שהוא שר רק לי. שכל המילים שלו מכוונות למורן שמואלוף. כן, כן, אני יודעת, כולכם (ובעיקר כולכן) מרגישים אותו הדבר. כן, כן, שלמה הוא של כולם. כן, כן, הוא קונצנזוס לאומי. אבל לא באתי רק לדבר על שלמה ארצי, אלא על שלמה ארצי בבריכת הסולטן- המקום הכי מדהים עלי אדמות.
ואני בכלל הייתי מעריצה של בן ארצי- הבן של. שמעתי את "אני אפס" ברדיו לראשונה, קראתי כתבה שלו עם עברי לידר ואביב גפן במעריב לנוער והתאהבתי. משהו בחנון-שיק, עם הלב ששעט החוצה לקהל, היה כובש בעיניי. אז זנחתי מאוד מהר את הדיסק של באקסטריט בויז שקנו לי לבת מצווה וקניתי את "חיים משל עצמי". בדיסק הזה מבצעים ארצי ג'וניור וארצי האב דואט בשם "17". עד היום זה השיר שאני הכי אוהבת מהדיסק הזה ובכלל. קראתי כל ראיון של בן ארצי בעיתון ובכולם הוא מספר על האבא שתמך ועזר, ואיך כל שיר נבנה בעזרתו. לאט-לאט הבנתי למי ליבי באמת שייך.
שנה לאחר מכן מצאתי את עצמי בהופעה הראשונה בחיי שראיתי של שלמה ב"צוותא" תל אביב. אבא של חברה הקפיץ אותנו. התרגשנו מאוד ומרחנו עפרון שחור בעיניים (זו הפעם הראשונה שהתאפרתי כשיצאתי, לא כמו הבנות של היום זה בטוח). אז לא היו מצלמות בכל פלאפון, וגם האמת לא היה פלאפון. היינו שקועות בהופעה ובעיקר מהופנטות. שלמה ארצי עלה על הכיסאות ושעט אל הקהל. חוויה שהייתה נראית לי יוצאת דופן- איזה זמר יורד (או במקרה של צוותא-עולה) לקהל ככה? לא עבר זמן רב והוא עמד לידי. זה הרגע שהבנתי כמה חשוב לקנות כרטיס במעברים אצל שלמה.
אם היינו היום בהופעה של אז, הייתי בטח מסיימת עליו כרטיס זיכרון בפלאפון, אבל אז לא היה כלום, וכל מה שהתאמצתי לעשות זה לחקוק את הרגע הזה בזיכרון שלי. כמו שהוא צרוב כיום. מאז ראיתי את שלמה 3-4 פעמים בשנה. 17 שנים עברו והוא עדיין גורם ללב שלי לפעום מהר, ואני מצפה להופעה שלו כמו מים לצמא. יודעת שאחרי מאות אומנים ולהקות בהם צפיתי ולהם הקשבתי, יש רק אחד שגורם לי להרגיש ככה באמת.
הייתי בצוותא, הייתי בקיסריה, הייתי בזאפה, הייתי במצדה ואפילו הייתי אפילו בהופעה שלו בניו יורק. שום דבר, אבל שום דבר, לא משתווה להופעה שלו בבריכת הסולטן. שם, בין משכנות שאננים וימין משה לחומות, הוא שר את "לא עוזב את העיר עבור אף אחד, אנחנו שניים תמיד, בינינו אלוהים אחד" ואני פתאום הבנתי כמה אני אוהבת ומחוברת לירושלים. מדובר בחוויה על-חושית הגורמת לנשמה שלי לצאת מגופי ולהרגיש לרגע עוד 10,000 לבבות פועמים במהירות.
אתה יושב בכיסא הכי עליון ביציע ולפניך מתפרש שטיח ירושלמים שמריעים בקולי קולות ושרים את השירים בהרמוניה מושלמת מבלי להתבלבל. אתה חש קירבה משפחתית לאנשים האלה- כאילו אתם בכלל יושבים יחד בקידוש ליל שישי. הם מתרגשים כמוך והם מתאהבים כמוך. הם מביטים בשלמה בחדווה ועונג בדיוק כמו שאני מביטה בו. והם מתאהבים בירושלים מחדש. הם יודעים שזו חוויה שרק הם יחוו באותה נקודת זמן, באותו רגע מושלם. מי שלא חווה את שלמה ארצי בבריכת הסולטן לא חווה את שלמה ארצי או את ירושלים. ככה מרגישים כשיש אהבה.
