ירושלים של הכל  מאת אהוד דיסקין, סופר רב המכר “זאב בודד בירושלים”

שזורים היו חיי בירושלים לא רק בגלל שנולדתי בה והנני דור שביעי בה מצד אמי, ודור חמישי מצד אבי ולא רק בגלל שכתבתי ספר שהיה לאחרונה לרב מכר ונקרא “זאב בודד בירושלים”. פשוט אני מרגיש חלק ממנה גם כשאני לא נמצא בה. איך דרש המשורר שאול טשרניחובסקי באחד משיריו, “האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה, האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו”.

ספרי האוטוביוגרפי “הן אפשר” שכתבתי לפני כארבע שנים מספר זאת: “נולדתי וגרתי בשכונת כרם אברהם הירושלמית, הסמוכה לשכונת גאולה שכל רחובותיה נקראו על שם נביאי תרי עשר. שכונה צנועה, שהתפרסמה בכך שבשעתם גרו בה הסופר עמוס עוז והמשוררת זלדה. שם, בשכונה, ספגתי בלא יודעין את מורשת ההקרבה למדינה. שם ראיתי את אלה שנלחמו באויב בשפתיים חשוקות, וגם את המחיר: אלה שיום היו פה, עימנו, ולמחרתו כבר אינם והיו לזיכרון. אני זוכר היטב את היום שבו הבריטים עזבו, כשחייליהם עלו למשאית צבאית גדולה שחנתה בחזית ביתנו. אליהו בן ה-12, שכונה בפינו “אליהו השמן” מסיבות ברורות, הסתקרן קצת יותר מדי והתקרב למשאית. אחד הבריטים קצרי הרוח החטיף לו בעיטה אדירה באחוריו, ואליהו השמן ברח בבושת פנים לחצר ביתו שמעבר לכביש. הבריטים עזבו וקמה המדינה. בלה רוזנמן, אחות במקצועה שהתגוררה בשכירות באגף האחורי של ביתנו, סיפרה פעמים רבות במשך השנים אותו סיפור שלפיו כשהוכרז על הקמת המדינה ב-1948, ואני ילד בן ארבע, קפצתי בשמחה על המיטה ואמרתי לבתה איה, שהייתה בת גילי: “איה, יש לנו מדינה!” השמחה לא נמשכה ימים רבים. במלחמת השחרור הפך החלק האחורי של חצרנו לחזית קרב מסוכנת. תותחי הלגיון הירדני יכלו לירות בכינון ישיר על הבית שלנו, וכך גם עשו כשהם נוגסים בו מדי פעם חלקים שונים.”

לפני כשנתיים, קראתי בלוג של נער בן 17 שכתב באינטרנט, “יש לי דוד אלוף, וכל הסיפורים שלו לא מעניינים אותי. בכלל , מדינת ישראל וכל ההיסטוריה שלה לא מעניינים אותי. כשרק תהיה לי הזדמנות אברח מכאן”. כשסיימתי לקרוא את הבלוג, חשבתי לעצמי: רק לפני 70 שנה, נערים כמוהו חשבו כאן איך להילחם בבריטים ובערבים, והיו מוכנים להקריב את עצמם למען הקמת המדינה, ואמרתי לעצמי שאני חייב לעשות משהו. כתבתי ספר שנקרא “זאב בודד בירושלים,” שהוא סיפורו של פרטיזן צעיר שעבר את השואה במזרח אירופה, נלחם בנאצים ובסייעניהם, ובתום המלחמה, היה מנוי וגמור עמו להגשים את החלום שהותיר לו אביו – לעלות ארצה ולהתיישב בירושלים. הוא הגיע ארצה באניית מעפילים שחמקה מן הצי הבריטי, התיישב בירושלים, והחל לבצע שם פעולות נועזות נגד הבריטים. יש בסיפור אלמנטים של מתח ורומנטיקה, תוך שילוב של ההיסטוריה האמיתית של אותה תקופה. דרך הזדהות עם גיבורי הספר וזרזיפי היסטוריה וציונות, מתוודע הקורא לנחישותם של הלוחמים לעצמאות ישראל. באירועים הדרמטיים משולבים תיאורים של ירושלים באותן שנים מרתקות של דמדומי שלטון המנדט הבריטי

אנו חוגגים עתה 50 שנים לאיחוד ירושלים. זכורני כיצד בשנת 1961 עת שירתי כחייל סדיר בשריון והוצבנו לאבטח את ירושלים, במסגרת תפקידינו, נהגנו לצפות מראש כנסית דורמיציון שעל הר-ציון לעבר העיר העתיקה. התבוננתי בערגה על הרובע היהודי החרב. לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש העיר העתיקה, רצתי עם אבי לבקר את שרידי בית הכנסת “החורבה” שפוצץ ונהרס כליל על ידי הלגיון הירדני בשנת 1948. בבית כנסת זה בשנות ה-20 של המאה הקודמת, היה סבי משמש בהתנדבות כחזן. אני, ובעיקר אבי, התרגשנו, והרגשנו התעלות נפש. בית כנסת זה נבנה ונחנך מחדש בשנת 2010.

אין ספק ירושלים היא מיוחדת, והירושלמים הם זן מיוחד.

 

תגובות

comments