לפני שבוע דיברתי על האנשים השקופים. אלה שנבחרי הציבור מפספסים כמעט כל יום. טוב, לא כולם, אבל, בפועל, לא נמצא להם פתרון ממשי לבעיות ולמצוקות שלהם. אלה שתחת הבית שלהם יש פאב, ומתוקף כך גם רעש עד 2 בלילה. אלה שארובה של מסעדה עוברת להם במרפסת או בחדר המדרגות של הבניין. אלה שביתם מט ליפול בשל עבודות תכנון ובנייה שנעשות, כמה צפוי, בלי תכנון כלל ובדרך הורסות מבנים של אנשים (וגם את האנשים עצמם). בלי פתרון ובלי אף אחראי למצב. כמה נוח.

אז מה הפלא שכמעט בכל סקר אנו רואים שבין 20 ל30 אחוזים לא יודעים עדיין למי יבחרו? איך יידעו מי מהמתמודדים לראשות העיר יזניח אותם או יטפל בהם? מי מהרצים למועצה באמת בעל כוח (ולא רק רצון טוב) לעזור להם?

שלושים אחוזים, חברים. כמעט שליש שעדיין לא יודעים במי ייבחרו והמתמודדים בעננים. כולם מאמינים שהם הזוכים הבאים- לא חשוב מה מנבא להם הסקר. שימו בצד לרגע שהכל פתוח. שנעשו כבר למעלה מ-100 סקרים במערכת הזו וכולם שונים מאד אלה מאלה המנבאים תוצאות שונות. כל תוצאה מתאימה למועמד אחר והוא מרגיש שידו על העליונה. אבל שוב, כמו בחיים האמיתיים, גם כאן המתמודדים בוחרים להתעלם מהתוצאות האמיתיות וזה כמות האנשים, אפילו בסקר, שבוחרים לא לבחור. לא להביע עמדה. לא לספר למי הם יצביעו. חלק לא יודעים, חלק לא רוצים לשתף. ואלה הכי מעניינים אותי.

האם הם לא מצליחים לענות כי טרם החליטו באמת וכי ההתלבטות קשה? או האם לחצים כאלה ואחרים שמופעלים עליהם לא נותנים להם לענות את הבחירה האמיתית שלהם? השבוע ראינו לחץ כזה מצד יו”ר ההסתדרות בירושלים, דני בונפיל, על עובדי העירייה ואנו עדים ללחצים דומים גם מצד רבנים וראשי קהילות. לחצים שבעיניי חמורים ביותר ואסור שיופעלו על מצביעים. ברגע האמת, זה רק הבוחר והקלפי ובבחירות דמוקרטיות אף אחד לא אמור להתערב לך בחופש הבחירה.

נצא מנקודה הנחה כי מתוך אותם שלושים אחוזים (שבאמת מתלבטים או שלא מאיימים עליהם) קיימים גם כאלה שפשוט לא מכירים. ובכן, השנה מערכת הבחירות מלאה בפאנלים של מתמודדים שרק באים לשתף אתכם ולספר לכם מה האג’נדה שלהם וכיצד יפעלו. הם באים להשמיע ובעיקר- לשמוע. יש לכם, הבוחרים, הזדמנות להכירם מקרוב (גם את המתמודדים למועצה לא רק לראשות העיר) ולשאול אותם כל אשר תחפצו.

השבוע נערך כנס של התנועה לאיכות השלטון תחת הכותרת “לא מצביעים לשחיתות”. מטרתו הייתה להחתים את כל המתמודדים לעיריית ירושלים על אמנה נגד שחיתות. אחד אחרי השני עלו על הבמה המתמודדים לראשות העיר ונציגי הרשימות למועצת העיר והציגו כיצד יילחמו בשחיתות ויתנהלו בשקיפות מול הציבור.

למרות שהכינוס היה בחוץ, במרכז העיר, בין 2-3 מסעדות, ברחוב יחסית ראשי (בצלאל), הגיעו בקושי 50 אנשים. אני מבינה, אנחנו עובדים קשה וגם אין באזור חנייה (הו, בעיה), אבל למה תושבי רחביה ונחלאות פיספסו לשמוע? לא מעניין אתכם לדעת מי מוכן לחשוף את פרוטוקולי הוועדות המחליטות על חייכם? מי מוכן לחשוף חלוקה תקציבית מכספיכם שלכם? בעיניי פספוס.

אני קוראת לכם, תושבי ירושלים, לכו וחפשו את המתמודדים. הם בכל מקום- במתנ”סים, בבתי הספר, בחוגי בית פתוחים לקהל הרחב ובפאבים ומסעדות מרכזיים. ייאמר לזכותם שהם חורשים את העיר במטרה להיות נגישים לציבור ולהציע את ‘מרכולתם’. הם לא מסתתרים, גם כי הם לא יכולים. עוד לא קם המתמודד או המתמודדת שלא עמדו מול קהל או מול השאלות הקשות. בואו להיות אלה ששואלים אותן.

 

תגובות

comments