הירושלמית: שבאבניקים- גרסת המציאות

לפני 10 שנים בערך עבדתי במוקד של בנק בירושלים. במוקד עבדו איתי חילונים, דתיים, חרדים ומה שביניהם. עירוב רב של אוכלוסייה בצורה הזו יוצר א. סובלנות כלפי האחר ב. טשטוש גבולות. האם מותר ללחוץ יד או לחבק, האם יש נושאים שאפשר או אי אפשר לדבר עליהם, הישבו בנים עם בנות באותו החדר, האם המטבח מספיק כשר ומה קורה במרחב הפתוח בחדר הטלוויזיה המשותף? אותם לבטים שעומדים במרכז הסדרה המדהימה וחוצת הגבולות “שבאבניקים”, עמדו ועומדים במרכז חיי, וככל הנראה במרכז חייהם של לא מעט ירושלמים.

“שבאבניקים” יצרה שיח במדינה. שיח שכמעט כל ירושלמי מכיר ואם הוא לא מכיר אז או שהוא חדש בשכונה או שהוא רק מתארח. החיים בעיר מורכבים מפסיפס שלם של אנשים שמנסים כל הזמן את עולמו של האחר. הקפה הערבי בבוקר מול הנחת התפילין; כנאפה בעיר העתיקה מול הצ’ולנט במאה שערים ואכן אופנה ייחודית לחרדים מול אנשי העסקים בעיר שמעדיפים ג’ינס, חולצה מכופתרת צבעונית וסנדלי טבע או נעלי ספורט. ירושלים.

גם ארוחת הערב, בפרק המפורסם ההוא של הסדרה, מוכרת ללא מעט סטודנטים ורווקים בסצנה הירושלמית. כמעט בכל ערב שישי מתארחים ירושלמים ממגוון הספקטרום הדתי, אלה אצל אלה. הכשרות היא לא אישו וגם לא ההטעמה של התפילה- אשכנזים או ספרדים. למי איכפת? עושים וזהו. שבת משותפת, חברותא אמיתית בין אנשים זרים אלה לאלה שאחרי הערב כבר יהפכו לחברים טובים. העיקר להיות שמח. העיקר לא להיות לבד.

ומה קורה כשהעיניים נפגשות? אבינועם ושירה בהחלט מהווים סיפור אמיתי שיכול לקרות וקורה בעיר הקדושה. כן, גם חרדים מתאהבים. גם חילונים בחרדים. אני מכירה לא מעט זוגות שאחד מבני הזוג שומר שבת והשני לא. זה מסתדר יופי, תאמינו לי. לא, אין שום בלאגן או בלבול בקרב הילדים ואולי אפילו מתוך ההבנה העמוקה זה לזו או זו לזה נוצרת חברות וזוגיות מאושרת.

עניין אחר שעלה בסדרה הוא הגיוס לצה”ל. נכון, מדובר בפצע כואב שפופוליטיקאים (לא טעות כתיב) מנסים לתאר כשוויון בנטל (למרות שאם תעמיקו מחשבה בעניין תגלו שלא מדובר בהורדת נטל על אחד עם גיוס האחר, אלא מדובר בתוספת כוח משמעותית ותו לא), אבל הוא הוצג בסדרה באופן חד צדדי לגמרי. בעולם החרדי מתייחסים לסוגיית הגיוס בכובד ראש. דווקא בירושלים הגיוס לצה”ל מהצד החרדי הפך לתופעה של ממש. מספר המתגייסים לצה”ל עולה וגדל למרות השיח הציבורי שטוען אחרת.

“כיפת ברזל”- סדרה שנמצאת בהחלט ברשימת הTO SEE שלי- מדברת בדיוק על ההתמודדות הזו. חבר’ה חרדים עם מוטיבציה להתגייס אבל נתקלים במקלות בגלגלים מהרבנים או הסביבה. אחד מחבריי הטובים, שבעבר כבר ערכתי איתו ראיון לג’רוזלם טיימס, סובל, כמו רבים מחייליו, מאלימות ותוקפנות המופנית כלפיהם בעת שהם לבושים במדים.

התמיכה בקרב הציבור הירושלמי בחיילנו מהעולם החרדי הופכת גדולה  יותר ויותר. בקרבנו הוקמה תנועת מא”ה (מחזקים את החיילים)- שהתחברתי אליה לפני כשנה. התנועה הפיקה לא מעט הפגנות תמיכה במאה שערים בשיתוף מאות אנשים- חילונים ודתיים- על מנת שתופעת האלימות כלפי המתגייסים תעלם לגמרי. אין ספק שזה עורר את השיח, עוד לפני ש”כיפת ברזל” יצאה לאקרנים, ואף הגיע למסדרונות הכנסת לדיונים ממשיים.

כירושלמית, שחיה את השיח במציאות משלה, אני מעריכה מאד את עבודתן החשובה והמשמעותית של סדרות כמו “נבסו” (שלא ברור איך העדה האתיופית הודרה מהמסך במשך עשורים רבים), “שליסל” ודומות להן. במשך שנים אני קוראת לאנשים לפתוח את הראש ולפקוח את העיניים ולהבין, שבסופו של דבר את כולנו מעניינים אותם נושאים כמו אהבה ואחווה, וכולם, אבל כולם, רוצים להיות חלק מהחברה הישראלית- בדרך שלהם. שכויח.

תגובות

comments