והימים הם ימי שביתה ותמלא ירושלים תהו ובהו והארץ תסער. ויבקש מושל העיר ניר ברקת ממון וזהב לעירו ויאמר שר הכספים: "לא ולא" ותמלא הארץ אשפה יום וליל. וישוב מושל העיר להדפק על דלתו של שר הכספים וזה יגרשהו. וימתינו תושבי ירושלים למוצא פיו של המושל ויסכנו חייהם בגשמים ובברד ובאשפה הנערמת ואין קול ואין עונה. ויחר אפו של מלך ישראל ויתקשר אל המושל ויקרב אליו את שר הכספים ויצווה לסיים את השביתה במהרה. ויילך מושל העיר ויצווה על משאיות הזבל לפנות את האשפה. ותשקט העיר שלושה ימים ושלושה לילות.
פינוי האשפה מרחובות ירושלים קרה במקביל לפינוי עמונה. אין ספק שלהפסיד למדינה הוביל לשני הפינויים האלה, אבל תסכימו איתו שאשפה הרבה יותר קל לפנות מאנשים. כן, אנשים. לא אשפה. ועל אף שעל פני התקשורת התייחסו אליהם, בזה אחר זה, ככאלה, אנחנו חייבים לגלות חמלה ולהבין ש-42 משפחות איבדו השבוע את ביתם. לא עוד מקום מגורים, לא סתם חורבה. בית. אדמה. זכרונות.
וההחלטה הזו צריכה לכאוב לכולנו באותה מידה- לבחור מקרית שמונה, למשפחה מראשון לציון, לנופשת באילת ולזוג מחדרה- מדוע? כי זו החלטה חד צדדית שנעשתה על ידי מוסד עם יותר מדיי סמכויות שבא לקבוע הזכות של מי יותר שווה ובדרך כלל- זה פועל לרעתנו. מבינים? בקלפי הטאקי של בג"צ זכות קיומית של עם אחד על ארץ האבות לא שווה ואף מתעלה על זכות קניין בפועל ((נוציא לרגע את העובדה שאותם פלסטינים שטענו כי עמונה יושבת על קרקעותיהם מעולם לא הוכיחו את הבעלות על אותן קרקעות), ולכן "אנו מכריזים בזאת על נסיגת מדינת ישראל".
ואיפה זה יעצור? לפני כחודש החליטה מועצת הביטחון של האו"ם, שוב, בצורה חד צדדית, כי ההתיישבויות מעבר לקו הירוק הן לא חלק מארץ ישראל. למעשה, אין לגיטמציה לשליטה ישראלית באותן התיישבויות. כן, כן- גם מעלה אדומים. כן, גם מזרח ירושלים. כן, בהחלט, גם הכותל המערבי והר הבית. לא שלכם. לא שלנו. לא של אף אחד מלבד…מי? לא ידוע. אולי של כורש או של הורדוס? אולי זה בכלל של הרומאים? אולי של העות'מאנים? ואולי הבריטים בעצם שילמו על הקרקעות ועכשיו רוצים חזרה?
אל תהיו עיוורים, חבריי. ירושלים, עיר הבירה של ישראל, יכולה אף היא להתפנות יום אחד, ולא מזבל. וויתרנו על כל כך הרבה שטחים בשביל "שלום" (עם "פרטנר" שחד משמעית לא רוצה אותנו כאן), שהחשש הכי גדול שיקום כאן דור שלא יהיה איכפת לו מספיק ויוותר עליה. שיגיד: "למה היא בכלל משמעותית כל כך?" וינתק את החוטים מהעיר הגוססת בלי בעיה ומבלי להסס.
לדור הזה ולדורות הבאים אנחנו חייבים להבהיר עוד היום: לא מזכות האל אנחנו כאן (ואולי כן, תלוי את מי שואלים). אנחנו כאן מזכות האנשים. אנשים, בשר ודם ולב. לב שהושקע בכל אבן בכל פינת רחוב. מזכות ובזכות אותם מתיישבים, חלוצים, שהגיעו לארץ הזו כשעיניהם נשואות אל ירושלים ותרמו כל כך לבנייתה ופריחתה. העיר שעברה כל כך הרבה מלחמות וחשובה לשלושת הדתות. ה
עיר שאליה נוהרים מסין ויפן, מאתיופיה ודרום אפריקה, מאוסטרליה וממקסיקו, משבדיה ורוסיה. ממרוקו ומעיראק. מאלג'יר ופורטוגל. כולם כאן בגללה ובשבילה. בוכים ומתרגשים מעצם קיומה. מתרפקים על קיר דמעות אחד עם משמעות אחת: זו הזיקה שלכם. כאן הבית. זה המקום. ואם אכן זה יקרה, לא תילחמו? לא תיאבקו בציפורניים ובשיניים? לא תישברו ותרצו לשבור הכל? לא ייחרב עליכם עולמכם? בדבר אחד אני בטוחה, בשום הסכם- חד צדדי או אחר- לא יהיה אפשר לבנות עוד ירושלים. כי אין עוד ירושלים.
