"כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה , וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה". ככה מתחיל ההמנון של מדינת ישראל. מצחיק, המנון מתוך שיר שנכתב 70 שנים לפני שבכלל הוקמה מדינה. שיר עמוס תקווה לנפש היהודית המחפשת בית. מוצא. פתח. מקום להניח בו את הלב. 69 שנים אחרי, בכ"ט בנובמבר 1947, מכריזים באו"ם על המקום הזה. כן, אותו או"ם שהיום בברוגז איתנו ועושה עלינו חרם כיתתי.

לכולנו יש עבר מפואר לספר על בניין המדינה. יש אותי, שחצי שלי הקים אותה עם הטורייה והשברייה וזכה להכיר מקרוב סולטאנים וקצינים בריטים חתיכים עם מבטא סקסי והחצי השני- קיבל אותה מוכנה מדיום- רייר וחי במעברות עם יתושים וקשיי שפה. יש את ההוא שאימא שלו ברחה מהנאצים והסתירה תכשיטים בפי הטבעת. יש את ההם שעברו אנטישמיות קשה במרוקו או בחריין ויש את אלה שהם דור רביעי בארץ למשפחת חקלאים מהגליל. מבטיחה לכם, לאף אחד לא הוגשה המדינה על מגש של כסף.

לכולם היה פה קשה. היה להם קשה להבין את העבר וקשה לחיות את ההווה, בטח ובטח שהיה קשה לדמיין את העתיד. כמה מאיתנו, בני ה-40 ומטה, יכולים בכלל להקים היום מדינה חדשה ולהבין מה אנחנו עושים או מאיפה מתחילים. והם הבינו. משום מה הם ידעו. הם ידעו שברגע שההם יפסיקו לירות, צריך להתחיל לייבש את הביצות. הם השכילו להבין שאם תוך לילה יקום יישוב אז הבריטים יעזבו אותם לנפשם, ובעצם מה רע שיקום פה יישוב? מחר תהיה לנו מדינה משלנו וזה יהיה שלנו. והם היו מוכנים להתפשר על פחות. על הרבה פחות. נתנו לנו חצי ואמרנו תודה.

כמה מכם לא מכירים אף ניצול או אף חלל או אף אדם שנרצח בפיגוע? מספרכם הולך ומועט. לצערי, כל שנה, הצפירות בימים האלה מתחילות לגעת ביותר ויותר אנשים. אף אחד לא חסין בפני הכאב. ונכון, כמו ברפואה, כל אחד מאיתנו היה מת להפסיק את הכאב. אנחנו לא חלוקים על זה. אנחנו חלוקים על המחיר שבהפסקת הכאב.

אם אתה אוהב את המדינה ולא מוכן לוותר על פיסה קטנה ממנה- אתה פאשיסט. לאומני ופאשיסט ליתר דיוק. אם אתה מוכן לוותר, ולו קצת, אתה בוגד. אבל מה זה באמת לאום? בטוחה שלרובכם יש את אותו גמגום בלתי מוסבר כשמישהו שואל אתכם מה היה קורה אם מישהו היה נותן את הבית שלכם או שמחר לא תהיה ישראל.

כל הישראלים מתים על הישראליות שלהם ברגע שהם פוגשים בעוד ישראלי במקדשים בהודו או בטראקים בנפאל ואפילו ברכבת למגדל אייפל בפריז. בימי הזיכרון רובכם הופכים להיות נר זיכרון בפייסבוק ומגן דוד אנושי מול רפש בצורת חצרוני או אלפר. אז למה בכלל לחשוב שקצת לאומנות או, אם תרצו פאשיזם, זה רע?

קחו לדוגמא את תל אביב. גם היא קצת פאשיסטית. שם אומנם קוראים לזה בשם אחר- פאשיניסטיים, אבל זה גם סוג של לאומנות. אתה נכנס למקום ואתה מחפש להשתייך אליו אז אתה מתחיל להידמות לתושבי המקום, לדבר ולהתלבש כמוהם ואולי קצת לחשוב כמוהם. ועם הזמן נדבקים בך הערכים של בני המקום ואתה מתחיל לפתח רעיונות וליזום דברים סביב אותם ערכים. אחד יקרא לזה שווקי אוכל או תכניות בוקר, אחר יקרא לזה מוסדות, מפעלים וחברות. כלכלה חופשית בשם הישראלי שבך. חינוך חופשי בשם הישראלי שבך. תרבות חופשית בשם הישראלי שבך.

אנחנו חייבים להפסיק לחשוב שיש משהו רע או פסול בלזעוק לעולם את הישראליות שלנו. אנחנו עפים עליה כשגל גדות או נטלי פורטמן עומדות על השטיח; אנחנו עפים עליה כשמובילאיי עושה אקזיט של מיליארדים; אנחנו עפים עליה כשנהג הטוקטוק בהודו אומר "סבבה" או בעל המסעדה בתאילנד קורא לה "מסעדת אמא" בעברית; ואנחנו עפים עליה בעסקים. הו, שם ה"חוצפה" תופסת מקום ואנחנו לא מפסיקים להתגאות בה. אז אולי פעם אחת, לשם שינוי, לא כדאי, אלא מומלץ, שתשימו את הכבוד הישראלי שלכם בצד ותלגמו ממנו כל פעם טיפה -יחד עם הצ'יפס, החומוס והסלט.

צילום: ינון שרגא
צילום: ינון שרגא

תגובות

להשאיר תגובה