לא צריך להיות סופר נני כדי לדעת שילדים צריכים גבולות. בכל גיל. בדיוק כמו שאנחנו מחנכות אנשים היום ש"לא זה לא", כך גם צריך לחנך את הילדים: "לא זה לא". אם ילד עושה משהו רע, צריך להסביר לו שזה רע ולא לתגמל אותו על התנהגות רעה. הוא צריך לדעת להתנצל ולא לחזור על זה שנית.
"בכל דור יש ילדים פורעים", אומרות לי חברות אימהות. זה נכון מאוד- אין דור שבו הילדים לא מותחים את הגבולות ומנסים לראות איפה הם עוברים, אבל הורים, בעבר, לא היססו להעניש את הילדים בחומרה, בעוד שהיום ניכר שהורים מאוד רכים עם הילדים שלהם. כאילו הם מפחדים מתגובות הילדים לעונש. זו טעות.
אי אפשר היה להתעלם מתגובת אביה של אחת הילדות, המואשמות בהתעללות בבת כיתתן, שלא ראה בחומרה את מעשיה של בתו וחברותיה, אלא כמעשה קונדס ותו לא. לא ייאמן בעיניי שהורה בישראל בכלל מעז להגיב תגובה כזו, ועוד לתקשורת. איזה מסר אתה מעביר לילדה שלך? ילדה שיושבת בחקירה ומושאלת בחומרה.
ילדים עושים שטויות. ילדים עושים חרמות. גם אני עברתי חרם כשהייתי ילדה וגם עשיתי חרם על ילדות אחרות. מעולם חרם לא הגיע אצלנו לכדי התעללות או אלימות. מעולם. יותר מזה, החרם אף פעם לא נמשך יותר מיום-יומיים. באחת הפעמים הייתה זו חברה טובה שלי מילדות שהחרמנו. כבר באותו ערב אמא שלה התקשרה אליי וביקשה שנפסיק. הפסקתי. מלכתחילה לא הרגשתי עם זה נעים. זה באמת דבר נורא ואיום- אפילו יותר מלחוות את זה, קשה לעשות את זה לחברות שלך.
היינו בית ספר יסודי עם כמעט אפס מקרי אלימות בבית הספר. הסיבה: קיבלנו תשומת לב. מנהלת בית הספר שלנו דאז, שושנה שוהם היקרה, דאגה שעל כל תלמיד שמפריע תהיה מורה שתדאג לו באופן אישי. תלווה אותו. תסייע לו. היא הבינה, כבר אז, שילד מפריע הוא ילד עם בעיה שצריך לטפל בה.
הילדים היום זקוקים לאוזן קשבת וחיבוק יותר מתמיד. להבדיל מהדורות הקודמים, אצלם הבריונות והחרמות עלו שלב עם הרשתות החברתיות. כולם יכולים לכתוב הכל. להפיץ שמועות בתוך דקות. לצלם הכל ולפרסם. אם סוכני החיברות בחייהם (הורים, מורים, יועצים, מדריכים, רכזים) לא ידעו לעצור את זה באותו הרגע- זה עלול להוביל לאסון. וכידוע, הרשת כבר גבתה קורבנות.
אני עוד לא אמא, אבל אני בת. בתור ילדה היפראקטיבית הייתי נכנסת להרבה פינות שאמי נאלצה להוציא אותי מהן. לעיתים בכעס, לרוב בחיבוק. הוריי העניקו לי המון תשומת לב, למרות ששניהם עבדו מאוד קשה, ולמרות שלא הייתי ילדה קלה לעיכול. הייתי מפריעה בשיעורים (כי השתעממתי), הייתי מדברת. כמעט תמיד היה לי ציון שלילי בהתנהגות (לצד ציונים גבוהים מאוד בלימודים). הייתי משרה מלאה להורים שלי, אבל הם עמדו במשימה והציבו לי גבולות. גבולות שלימים הגנו עליי מלעשות דברים שאתחרט עליהם.
בגילי אני כבר יודעת שהכל זה עניין של חינוך. יש לי נוסטלגיה מאוד עמוקה לאנשי החינוך שעמדו לצידי לאורך השנים. אני זוכרת את הגננת שלקחה אותי הצידה ביום הצילומים לתמונת הסיום של הגן ושמה לי בושם "כדי שתריחי טוב בתמונה". סתם להרגשה הטובה. אני זוכרת את המורה לריקוד שטיפחה אותי והעצימה אצלי את החוש היצירתי- המוסיקלי והכתיבה. אני זוכרת את שתי הרכזות בבית הספר שהכילו אותי כשהעיפו אותי מהכיתה (ועדיין אחת מהן עד היום אומרת שהלוואי והילדים שלה היו כמוני).
הדחיפות הקטנות האלה, הן אלה שמעצימות אותי ואני יודעת שהן אלה שהילדים היום זקוקים להם מאוד. לא קל להיות ילד. אתה מתבגר מאוד מהר. שני ההורים קרייריסטים, ואתה נאלץ להתאים את עצמך ללו"ז אינטנסיבי, כשהעולם ממהר קדימה. דוהר. ובכן, יהיו אלה העצירות בדרך שהילד שלכם יזכור. השקיעו בעצירות האלה, כדי שהילד יידע שאתם שם בשבילו.
