חודשים שאני פוגשת בכם, ירושלמים אקראיים, חביבים ונחמדים (היו גם שפחות, מודה) ומנסה להכיר, לשמוע ולראות מה היחס שלכם לבחירות. האם תצביעו, למי, עד כמה אתם מכירים את המתמודדים. חודשים! שמעתי כמעט הכל: “אין אמון בהם”, “כולם מושחתים”, “עזבי אותי בחייך”.

ואז הגיעה פרשת החקירות של תורג’מן, שלמשך שתי דקות גם היה במירוץ לראשות העיר. ואז המעבר של ברקת לליגה הארצית ועוד ב”ליכוד” (שכמה שאני מנסה לשכנע אנשים שמדובר במפלגה איכותית, שמכילה את כולם מכל הקשת החברתית, עדיין נוטים לזלזל בה ובמועמדים מטעמה). ואז גם ליאון נחקר. ואז השתלחויות על גבי העיתונות הארצית: הליכוד באלקין, אלקין בברקוביץ, ברקוביץ באלקין, אלקין בליאון, ליאון באלקין

זה מה שהגיע לעיתונות הארצית. במקומית כולם חגגו סקרים ומדגמים “מייצגים” ובארצי? חגגו על הדם. ובצדק. אבל ירושלמים לא קוראים רק כל העיר וידיעות ירושלים ומיינט כל היום, הם קוראים ישראל היום וידיעות אחרונות. אז הם איבדו אמונה. ומי שהצליח ליהנות מקרבות החתולים היה דווקא המועמד החרדי, שהביא השג מרשים של בוחרים, אפילו בקרב החילונים.

כן, לציבור החילוני כל כך נמאס ממריבות ושחיתויות, שהוא היה מוכן לתת את ירושלים לכל מועמד שלא יטנף את הפה ויוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה. וכאן כולם הפסידו. ברקוביץ הפסיד כי החילונים לא יצאו להצביע וליאון הפסיד כי לא הכניס חבר מועצה אחד. ירושלים הופקרה.

תהיתי בימים האחרונים האם היה מצב שהציבור בירושלים לא הכיר מי הם ברקוביץ או ליאון או דייטש או אלקין (למרות שהוא שר שהתראיין כמה פעמים ללוסי האריש וזה), אבל הם היו צריכים לדעת. זה היה בכל מקום: שלטי חומות, פייסבוק, סמסים, חוגי בית שחסמו חצי רחוב, פלייארים בשישי בתיבות הדואר, פרסומות בעיתונים. אני וחברתי פגי לבד ערכנו למעלה משישה פאנלים מוצלחים להיכרות עם המתמודדים. היו בעיר למעלה מ-15!!!

אבל הם התייאשו ממנה. ומהם אני הכי מאוכזבת. מציבור של כ-400 אלף בעלי זכות בחירה שלא היה איכפת להם מכלום. אלה שיודעים להתלונן כשאין מספיק מקומות הרשמה בבית הספר הקרוב או על הכביש עם הבור שהרס להם את הרכב או על הגן של הילד ששוכן במקלט רעוע או על צפיפות אדירה ברכבת הקלה. הם יכתבו פוסטים ארוכים של שיימינג בפייסבוק אבל להקדיש עשר דקות מהחיים לקבוע את גורלם- לזה אין זמן.

הדמוקרטיה, חברים, היא חגיגה אדירה ובו בעת מעציבה ומאכזבת. היא מעניקה לנו את החופש לבחור, אבל גם לא לבחור. איני יכולה להסתיר את האכזבה העצומה שהרגשתי, לא מהתוצאה אלא מאחוז ההצבעה הנמוך. הרגשתי לבד ומופקרת.

כמוני, עוד עיתונאים ותושבים מנסים להבין מדוע אחוז ההצבעה היה כזה נמוך. חברתי, פגי סידור, כתבה נכון: “יש לי תחושה שאולי אנחנו, העיתונאים והכתבים, צריכים קצת לפשפש במעשינו. התפקיד של העיתונאי, להבנתי, הוא איסוף ומסירת מידע בדוק ועדכני, על מנת שהאזרח יוכל להחליט עם מלוא הכלים לרשותו. לא העיתונאי הוא הסיפור, המעשים הם המסר. אנחנו בסף הכל צינור, שליחים…מטבע הדברים, אנחנו מביאים לידיעת הציבור את הכשלונות, את העבירות, מאירים באלומת אור את הפינות האפלות שאנחנו מגלים. זה התפקיד שלנו. אבל יתכן שלא הבאנו מספיק מידע גם על החיובי שנעשה פה. לא בבחינת ‘איזון קדוש’ מעושה ומאוס, אלא על מנת שהאזרח לא יקבל את הרושם שכולם מושחתים וכולם גנבים ואי אפשר לסמוך על אף אחד. כי אם האזרח חש שאין פוליטיקאי שאפשר לתת בו אמון, למה שיצא להצביע?”

אז אני קוראת לכם, תושבי ירושלים, חבריי היקרים, בני משפחתי- ב13.11 יש מועד ב’. אי אפשר להפקיר אותה ואי אפשר להתייאש ממנה. היא כל כך חשובה – לא רק לנו, אלא לכל הארץ. לכל העולם. אם נפקיר אותה לעולם לא נסלח לעצמו. מקווה שתבינו את החשיבות של ירושלים, שאליה אתם עורגים כל כך או מוכנים להרוג בשבילה כל כך.

תגובות

comments