יש נטייה, בוויכוחים – פוליטיים או לא- לחזור אחורה ולהשליך ממקרים שונים על המציאות כיום. לפעמים, אין קשר בין המקרים, אבל המשמעויות והמסרים זהים ולכן קל להביא דוגמאות מהעבר. כך יוצא, שדיון על אלימות משטרתית נגד מפגינים מעלה זיכרונות כואבים של תושבי גוש קטיף (ז"ל) שנאבקו על הבית. אז השוטרים ופוליטיקאים הצטלמו עם אמירות שמתאימות בול למקרים היום, וקל להוציא דברים מהארכיון, ומהקשרם. 15 שנים, כלום לא השתנה.
ביום שישי שידרו כתבה בחדשות 12 וב"כאן" על רצח אמיל גרינצוויג ז"ל, על מנת להדגיש את המסר שהרצח הפוליטי מעבר לפינה. ב12 אף הגדילו וראיינו את הרוצח- יונה אברשומי, כמי שחזר בתשובה, אבל לא חזר בו מהרצח. מחד, כתבות מאד חשובות – אם לא נלמד מהעבר, ממה נלמד? מאידך, ממתי נותנים לרוצח במה כזו לומר שהוא לא מתחרט וש"הגיע להם"? למה, כי זה מתאים לאג'נדה הפוליטית של הערוץ? כי זה הצד הנכון לאמירות מהסוג הזה? הדבר לא שונה, בעת בחירות, כשרוצים לראיין מצביעי ימין, הם בדרך כלל נעים בין נער גבעות לאנשים בשוק. את מצביעי השמאל מצלמים מחוץ לתיאטראות. 37 שנים, כלום לא השתנה.
ולמרות שהמסר הוא שאנחנו חברה אלימה, בדרך למלחמת אחים, הרי שהרצח הכי פוליטי שהיה כאן מאז יצחק רבין (ז"ל) היה זה של שירה בנקי (ז"ל) על ידי מטורף ששוחרר מהכלא ואפילו לא היה על הכוונת של המשטרה. רצח על אהבת חינם. ובמקום להאשים את המשטרה, שלא עשתה מספיק למנוע את הרצח הנורא הזה, מאשימים את החרדים בשנאה ויוצרים עוד פילוג. 5 שנים, כלום לא השתנה.
תראו, בסוף אין פה ראש ממשלה שלא יעצבן מישהו. זו הסיבה שהרכבים קואליציוניים משתנים פה כל הזמן. שסעים מצטלבים, חרדים הולכים פעם עם שמאל ופעם עם ימין. אפילו עכשיו מפלגות ימין לא הלכו, באופן טבעי, עם השלטון הימני. כל אחת מסיבותיה. נכון, מאז בן גוריון (שהיה מעצבן את כולם היום), לא היה לנו ראש ממשלה כל כך הרבה שנים, ועם זאת, הוא עצמו עבר כל כך הרבה הרכבים קואליציוניים שונים, רק בעשור האחרון. 11 שנים, כלום לא השתנה.
אנחנו ממש רוצים להיות אלה שצודקים. אפילו לפעם אחת. אגלה לכם בסוד, שגם אנשי ימין היו רוצים להיות צודקים, ולו לפעם אחת, אפילו שהם, כביכול, בצד המנצח. אבל אין מנצחים. כשהעם מפולג- תמיד יהיו מלחמות. תראו מה קורה באפריקה, עם עשרות מדינות ובהן מאות שבטים- מלחמות אזרחים, רצח עם. הניצחון של מדינת ישראל הוא בכור היתוך- תחילה בצבא, אחר כך באוניברסיטאות ובסוף במקומות העבודה.
אנחנו, בישראל, לפחות מנסים. אנחנו עושים מאמץ להכניס את השוליים למרכז, לחבר בין פריפריה למרכז, לחבק את האאוטסיידר ולתת לו מקום. אנחנו צועדים למען הלהט"ב/ האתיופים/ הנכים (אל תמחק את המיותר); נלחמים באלימות כלפי נשים בנובמבר (ובכל השנה); צופים בגמר של תכנית ריאליטי או של ליגת האלופות ביחד; מדליקים נר זיכרון ביום השואה ועטופים בדגל ביום הזיכרון. הכל קשור זה לזה. אנחנו קשורים זה לזה. 72 שנים, כלום לא (והכל) השתנה.
