הירושלמית: למה אתם כל כך מתעצבנים מיום האישה?

צילום: ינון שרגא

19 בנובמבר. זה יום הגבר הבינלאומי. זהו, נרגעתם? עכשיו תתחילו לתכנן- כדורגל קטן לחלק בעבודה, אולי איזה אפטרשייב מפנק, אירוע ענק שבו רק גברים שרים ופאנל גברים שמדבר על גברים בישראל של 2018 ומביא נתונים על מצבם של הגברים בתעסוקה, בכלכלה, ביזמות ואפילו בבית. כן, למה לא? מפרגנת לכם- אני מאמינה שאנחנו לא יכולות בלעדיכם ויהיה זה שקר גס להתעלם מזה. יתרה מכך- אני אפילו מחפשת לי אחד כמותכם שיחיה לצדי עד הסוף המרתוק (לא שגיאת כתיב).

ועכשיו, אחרי שהבנו שהכותבת בעד שוויון, בואו נדבר קצת ונסביר למה, לעזאזל, מעצבן אתכם (וגם אתכן) שאנחנו מציינים את יום האישה הבינלאומי? אחת הסיבות היא שזו תזכורת לכך שהתנהגתם לא בסדר. אתם מרגישים אשמים בשם כל הגברים, למרות שאנחנו לא אוהבים הכללות. אתם מרגישים אשמים שהטרדתם מינית. שלא בחרתם אותנו לתפקידי מפתח או שילבתם מספיק נשים בכוח העבודה סביבכם. שאנחנו לא נבחרות הציבור האידיאליות בשבילכם- לא המנכ”ליות המועדפות, לא חברות ההנהלה הבכירות ובטח לא זוכות פרס ישראל. על מה פרס ישראל? על ישיבה במטבח וחפירות בטלפון עם החברה הכי טובה?

זה לא, למשל, שאנחנו מפיקות מוסיקליות ויוצרות ששינו את פני המוסיקה הישראלית כמו דקלה או עלמה זהר. זה לא שאנחנו יזמיות כמו יפית גרינברג (המוכרת כג. יפית) או הרבנית עדינה בר שלום. זה לא שאנחנו מסוגלות להיות נבחרות ציבור או לעמוד בראש מפלגה כמו חה”כ אורלי לוי-אבוקסיס. זה לא שאין בנו תעצומות נפש ומינוף של אסונות לקריירה מעוררת השראה כמו מרים פרץ או לילך שם טוב. זה לא שמגיע לנו לעמוד בדירקטוריונים של ההסתדרות או הסוכנות הציונית.

לא ולא. אנחנו צריכות לומר תודה על גולדה מאיר אחת ולשתוק. ואם בגולדה עסקנו, אז כדאי שתדעו שדווקא מנהיגנו בעבר היו פמיניסטיים דגולים מאד. בן גוריון טבע את המונח “אישי” במקום “בעלי”. ז’בוטינסקי כתב ב–15 במארס 1929 לוועד העיר ירושלים: “אדונים נכבדים, בכל לבי הייתי רוצה להשתתף בהוצאות ועד העיר, אבל עד שלא יהיה מקום וחלק גם לנשים בהנהלת עסקי־העדה, שמי לא יימצא ברשימת משלמי המסים של מוסדכם” . תודה לכם. לצערנו זה לא מספיק לדור של היום.

תראו, אני לא פמיניסטית דגולה ואני לא מחפשת להתקדם בשל אפליה מתקנת או מתוך קיצורי דרך לאישה כאישה. אני חוזרת בכל יום ויום על כך שנשים צריכות להרוויח ביושר את מקומן בחברה ובמקומות הגבוהים. אנחנו צריכות ללמוד ולהגיע להישגים, לשאוף גבוה ולהוכיח- כמו כל אחד- שאנחנו ראויות. איני מאמינה בשריון מקום לאישה במפלגה כזו או אחרת או הטיית מכרז שיתאים לאישה, ועם זאת, אני מאמינה כי גם בוועדות הקבלה והבחירה צריכות להיות נשים על מנת שישפטו את המועמד או המועמדת בעין ולב שווים.

ובואו נתמקד עוד טיפה בפרס ישראל. מי שמציע את המועמדים לפרס הם הציבור. כל אחד ואחת מאיתנו יכול היה להציע שמות לוועדה כמו אלה שציינתי לעיל. הפרס השנה התמקד בחדשנות וטפו טפו טפו, בלי עין הרע, נשים תרמו לנושא לא פחות מגברים- במוסיקה, בעסקים, בבידור ועוד. מספיק לפתוח קטלוג אחד של “לאשה” במהלך השנה כדי להכיר עוד אישה ועוד אישה שפועלת למען החברה (סמכו עליי, זה לא רק עיתון אופנה ומתכונים). אומנם, רק 27 מועמדות הגיעו לוועדה שבחרה את פרס ישראל. מתוכן נבחרה כלה אחת (קראו כאן). האם נגזר עלינו לקבל שכולן יפות, כולן חכמות, אבל רק אחת זוכה?

תגובות

comments