הירושלמית: יאללה בית"ר?

צילום: ינון שרגא

15 שנים בערך לא נכנסתי למשחק של בית"ר. בתור ילדה זה היה מטורף: עשרת אלפים אוהדים צועקים "אני אוהב אותך בית"ר" ומניפים דגלים, כל כך גדולים שיכלו לעטוף את הבית של הוריי. והרי זה ידוע שקהל עושה לי את זה בטירוף. קהל זה אנרגיה, קהל זה כוח. לא חשוב אם הוא נמצא בהופעה מלאה של שלמה ארצי בבריכת הסולטן וצורח "נה נה נה" או במשחק כדורגל חשוב. הקריאות המדויקות ביחד, מחיאות הכפיים בתיאום מושלם- כמו פעימות הלב- יקר מפז.

אבל כשפעימות הלב שורפות מגרשים, מנבלות את הפה והולכות מכות- אתה יודע שאתה לא במקום הנכון. כבר למעלה מעשור שצריך להיות משוגע בדם כדי להיכנס ליציעי האוהדים, שלא לדבר על להיות שם בסוף המשחק- בעיקר אם הקבוצה הפסידה. האלימות שנהייתה במגרשים הפכה בלתי נסבלת ובעיקר- מעכירה את האהבה לכדורגל.

לא מזמן הגיע חבר, אוהד של מכבי חיפה (רחמנא לצלן) לצפות במשחק. הוא אומר לי: החבר'ה שלכם רק מקללים. אין שירה, אין אחווה, אין מועדון. מבאס אבל הוא צודק. אני גרה מעל האצטדיון כבר 7 שנים וזה באמת כל מה ששומעים- שיר אחד והרבה זעם.

ואני יכולה להבין את הזעם- כבר שנים הקבוצה מנוהלת על ידי תאב בצע שלא רק לפי ההגדרה במילון, אלא גם במציאות, רואה בעושר כמטרה ולא כאמצעי. מר אלי טביב נכנס לבית"ר לפני 3 שנים בערך במטרה להציל אותה ומאז הוא רק מדרדר אותה במדרון. כמו כל איש עם כסף, גם טביב נראה כמו סיפור הצלחה למועדון הפצוע והחבול. היה נראה שיש באמתחתו את היכולות להחזיר את בית"ר להיות סיפור הצלחה.

ובהתחלה זה באמת הצליח. אחרי עשור קשה במיוחד בית"ר רשמה הצלחות מרשימות בליגה האירופאית. אבל זה לא הספיק. טביב נחל כישלונות ניהול מהותיות והחליט לשחק בבית"ר כבובה. הוא עושה בה מה שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה מבלי לערב אף אחד. ואתם יודעים מה קורה לילד יתום בלי חום ובלי אהבה- הוא הופך להיות בעייתי כי הוא מחפש תשומת לב.

אוהדי הקבוצה אולי חושבים שקללות לעבר המאמן (והוחלפו לא מעט בתקופת שלטונו העריץ של טביב) או זריקת אבוקות וחזיזים מהיציעים יובילו את הקבוצה לניצחונות, או לפחות שמישהו ישים לב לזעקתם. אבל חברים, אבא מואשם בפלילים והוא עיוור מכסף. צעקות לא מרשימות אותו, גם לא ריח של דם ועשן. כמו במערכון של הגשש, גם אם "תשרפו את המועדון" זה לא יעזור. התנהלות של כעס ועצבים, מכניסה את הקבוצה ללחץ עד שהיא מפסידה 1-0 לסכנין ועוד בבית. יש לנו את זה ביותר מביך?

מה כן יעזור? להחזיר עטרה ליושנה. תראו את דרך התנהלותה של הפועל באר שבע. כן, נכון, זה ממש מרגיז להביא את הילד של השכן, שמנגן בכינור ורושם ציונים מעולים, כדוגמא לתלמיד טוב, אבל עובדה: קמה קבוצה בישראל, אחרי 40 שנים במדבר, ומצאה מים בסלע. בדרך של מלודיה מושלמת והערצה עיוורת, אבל בעיקר אחדות, הצליחו להגיע להישגים מרשימים ביותר- העפלה לשלב 32 הגדולות של הליגה האירופית.

נכון, האוהדים לא משחקים, מזיעים או מתאמנים ביחד, והם גם לא אלה שהביאו בפועל את ההישג המרשים, אבל חבר טוב תמיד אומר: "האהבה היא הכוח שלי", וזה המשפט הכי מדויק ששמעתי בתקופה האחרונה. בזכות אהבה, עידוד ואמונה שלמה בקבוצה שלך- אתה יכול להביא אותה להישגים חסרי תקדים ולהיות באמת המועדון המפואר שאתה שואף להגיע אליו. אז קחו אוויר, תעצמו עיניים, תשאפו קצת צהוב ושחור לריאות ותמחאו כפיים. ביחד. במדויק. כמו פעימות הלב.

15424412_10154741651559280_1882476449_n

תגובות

להשאיר תגובה

+ 51 = 53