הירושלמית: חוק הגיוס- גרסת העיתונאי

צילום: בן שמואלוף

טראמפ ניצח והתקשורת הפסידה. ככה בעצם מסכמים כל העיתונאים, המצייצים וגולשי הפייסבוק באשר הם, את מערכת הבחירות הכי מלוכלכת שהייתה לארצות הברית. אגב, זה בטוח שקר וכזב, כי לפני בחירתו הראשונה של אובמה הרשת החברתית לא היוותה פלטפורמה כזו רצינית לדעות והכפשות כפי שהתנהלו פה, אז אין לנו דרך לדעת. לטראמפ וקלינטון היו כל האפשרויות החברתיות להפיץ את האנרגיה השלילית שיש לכל מועמד, באשר הוא בעולם, הנמצא בקמפיין בחירות בשנת 2016. כן, זה כולל גם את אגם מה’1 בבית הספר הממלכתי-דתי בפסגת זאב שרץ לנשיאות ועד הכיתה. אותן פלטפורמות בדיוק.

ואם לרגע נפסיק להתעסק בטראמפ האיום וקלינטון הקדושה, כי בשביל ניתוח לב פתוח יש את ערד ניר וניצן הורוביץ- רופאים מומחים, אולי כדאי שנבחן את הגיבורים האמיתיים של מערכת הבחירות הזו, בדומה לזו של בנימין נתניהו בשנים האחרונות. מי שרואים בעצמם שליחי האלוהים, אך לא מאמינים בו (או לפחות כך הם מספרים). מי שרצים הכי רחוק וקופצים הכי גבוה מבלי לחשוש מרשת הגנה – כי הם מאמינים שהמילים שיוצאות להם מהפה הן חשובות מאוד. מי שחושבים שמאחורי כל אמירה שלהם יש קהל שלם של אנשים שיאמרו “אמן”. אנשי התקשורת. גיבורי העל שנחלו מפלה מול האויב הכי גדול שלהם: העם. יותר נכון, האומה.

עם, לפי ויקיפדיה, מוגדר כקבוצה חברתית בעלת מספר מאפיינים משותפים ייחודיים, כגון מוצא אתני,  שפה, דת, תרבות, היסטוריה, מנהגים או אזור גאוגרפי. לעומת זאת, אומה מוגדרת כך: “קבוצת אנשים בעלי זהות לאומית משותפת השואפת להגדרה עצמית במסגרת של מדינה ריבונית בזיקה לטריטוריה מסוימת. בלאום קיימים יסודות משותפים אותם חולקים (בדרך כלל) בני אותו הלאום כגון: שפה, תרבות, מקור אתני משותף, דת, ערכים, אידאולוגיה ומקור היסטורי משותף”. נשמע דומה אבל לא. בין שתי ההגדרות האלה עומדת תחושת שייכות והמילים “זהות” ו”משותף”- שתי מילים שחסרות בתקשורת בארץ ובעולם.

התקשורת עברה עם השנים שינוי תפיסתי שבו היא חושבת שהיא מעל העם, מעל השייכות ומעל הזהות. שאם, בבואה להיות הרשות הרביעית, היא חייבת לבקר את השלטון אז היא גם ממש חייבת להתנתק מרחשי העם. להתמקד אך ורק בראש הממשלה, בנשיא ובכלל זה בחברי כנסת או פרלמנט או כל נבחר ציבור אחר בעולם. יש בעיה עם אנשים שמסתכלים רק למעלה, הם מפספסים יותר מדיי כאן, למטה (אם תבחנו את זה לעומק, אז זה נכון גם לגבי אנשי דת אדוקים. אירוני שהתקשורת אוהבת לבקר גם כאלה אבל חוטאת בדיוק באותן אמונות. בדיוק כמו כת סגורה).

אני מכלילה כמובן את כל אנשי התקשורת באשר הם, אבל זו טעות. בעולם החופשי יש תקשורת שנוטה ימינה ויש תקשורת שנוטה שמאלה, כשהמשותף לכולם שהם מנסים להיות אובייקטיביים. זה כמעט ולא עובד ב-100 האחוזים. למה? כי אנחנו נמצאים בחברה משתנה שמושפעת מריבוי דעות, כשלצד זה, לרשתות החברתיות צץ תפקיד בלתי ייאמן ב-7 השנים האחרונות בשינוי מחשבה ותפיסה. תוסיפו לזה זיכרון ממש קצר של הצופים וקיבלתם סלט. מבטיחה לכם שכולנו מגיבים על מירי רגב ועל חנין זועבי בדיוק אותו הדבר, ואפילו לפעמים משתמשים באותן המילים כדי לתאר אותן, רק השאלה בעד מי אנחנו.

קחו את מקרה אילנה דיין: לפני מספר חודשים היא ערכה תחקיר על עזרא נאווי, שכל הימין עף לגבהים ממנו והשמאל יצא באווירת נכאים. ואז בא, לפני מספר ימים, התחקיר מעורר הזעם נגד בנימין נתניהו ואשתו. נחשו מי התעצבן יותר? קחו את מקרה התאגיד: כשהוקם, כל התקשורת עמדה על שתי רגליה האחוריות וזעקה לבטלו בתואנה שזה עוד כלי שרת בידי ביבי לשמור על התקשורת בידיו ושזה הורס את חופש הביטוי. אפילו מפלגת “מרצ” הגישה הצעת חוק לבטלו. והיום? שנה אחרי- כולם חוששים לבטלו כי זה “יהרוס את הדמוקרטיה”. אותו התירוץ – מטרה שונה.

קחו את הבחירות בארצות הברית (ובישראל שנה וחצי קודם) ותשאלו את עצמכם: מדוע התקשורת לא מצליחה לנבא את הזוכה האמיתי, אחרי כל כך הרבה סקרים ופרשנויות? אולי כי התקשורת מסקרת משאלות לב במקום את רחשי הלב של העם שעבורו היא מסקרת? אולי כי עולם המדיה שלנו הוא עמוס וקשה לנו לעקוב אחרי כל כך הרבה אנשים, אז אנחנו מקיפים את עצמנו בדעות הקרובות אלינו ומפספסים כמה בדרך? אולי כי אנחנו, העם, כל כך מבולבלים כבר (כי נבחרי הציבור בעצמם לא סגורים על עצמם), שאנחנו מחליפים דעות כל יומיים?

לפני כמה חודשים אמר אביעד קיסוס בתכנית הבוקר שלו על ביבי: “מי מצביע לו? אני לא מכיר אדם אחד שמצביע לו! איך הוא בשלטון, לעזאזל”. משפט שמאד מסכם את היהירות העיתונאית, ואולי אף את העצלנות העיתונאית. מניסיוני כאשת יחסי ציבור בשנה האחרונה, הרבה תגובות בתקשורת הפכו להיות מקרב מי שהעיתונאי מכיר או מכירים לו אנשים שהוא מכיר (מישהו שמכיר מישהו שמכיר מישהו, סה”כ 3 “מישוהים”- מוכר?).

קשה בימינו למצוא את העיתונאי שיקום וילך לשמוע. לבדוק. לחקור. עיתונאים כאלה הופכים נדירים מרגע לרגע. אז עיתונאים יקרים, יש לי מסר קצר אליכם, המשתמש בחלק ממשפט מאד מוכר מסדרת ילדים מצליחה, ואולי יעזור לכם להתגבר על תחזיות כזב ולסקר בצורה יותר אובייקטיבית ומדויקת: אם תקשיבו היטב, אולי תצליחו לשמוע.

14996515_10154648609924280_1441051414_n

תגובות

comments