שני אנשים מרגיעים אותי לגבי המצב: בן הזוג שלי ובנימין נתניהו. אין מה לעשות, במצב הזה צריך להיאחז בטוב, במוכר, בחזק וביציב. זה לא הזמן לטלטלות ושינויים. המדינה שלנו תקועה בלב ים כבר שנה. כל אחד רוצה להחזיק בהגה, גם בלי להכיר את הים שלפניו והאתגרים שהוא מביא איתו. נתניהו מכיר את הים הכי טוב. הוא יודע בדיוק מי ומה הוא צריך לצידו.
הערב, כשקרא לממשלת חירום- הבנתי עד כמה הוא רציני וצודק. גם מי שלא הצביע לו, גם כאלה ממחנה "רק לא ביבי", הבינו שאין מנוס מלתת לו לנהל את המשבר החמור ביותר, בתחום הבריאות, במאה הנוכחית. והוא עושה את זה נהדר. מקפיד על נהלים, שבעולם עוד לא יישמו, מתנהל בזהירות, משרה ביטחון ובעיקר- דואג לציבור.
אחד הפרשנים בטלוויזיה היה חייב להרוס: "הוא קורא לממשלת חירום כדי שהאחריות לא תיפול על כתביו". מטומטם. בעבר, במלחמות ישראל, העיתונות הייתה עיתונות מגויסת, אבל היום היא דורסת. מכאיבה. חסרת פרופורציות. חסרת אובייקטיביות. מבאסת.
אחד הדברים שהוא הצליח להרגיע אותי לגביהם הוא הקניות בסופר. לא נבהלתי. ברוך השם יש בבית אוכל לשבוע –שבוע וחצי. הסופרים לא נסגרים ואנשים צריכים להפסיק להיות היסטריים ובעיקר- להפסיק להיות אגואיסטיים. אין שום סיבה שתקנו את כל הביצים ונייר הטואלט בסופר- כי התחת שלכם, תרתי משמע, לא חשוב יותר משל אחרים. תירגעו כבר.
גם הנתונים של ישראל מדהימים: ברוך השם אין מקרי קיצון של תמותה וגם החולים הקשים לאט-לאט מחלימים (טפו טפו חמסה חמסה). זה ייקח זמן, וברור שכולנו היינו רוצים להגיע לחוף מבטחים- להמשיך את החיים כרגיל, אבל יש מי, או יותר נכון מה, שמחליט בשבילנו כרגע ועלינו להקשיב לו. לא לביבי, אלא לקורונה ולעיקשות שלו להישאר בסביבה.
כעצמאית, המצב לא קל. החרדה הכלכלית מלחיצה אותי מהידבקות בנגיף, אמיתי. אם הייתי נדבקת אז לפחות ביטוחי הבריאות והחיים שלי היו מתגלים כנחוצים, אבל לאובדן לקוחות- אין ביטוח. ואני רואה אותם- בעלי עסקים, קטנים כגדולים, מנסים לחשוב מהי הדרך הטובה ביותר עבורם. כיצד להתנהל. הם גם בלב ים, בספינה רעועה, מנסים להחליט מי ישרוד.
יש רק דרך אחת שכולנו נשרוד בה: אמפטיה. באובדן הרגש אחד כלפי רעהו, אנחנו לא נשרוד ולו דקה. נכון, אסור לחבק או לנשק או ללחוץ ידיים, אבל "רק מילה טובה או שתיים לא יותר מזה", אמרה יהודית רביץ ברדיו שלי לפני כמה ימים. צודקת. תתנו מילה טובה זה לזה. שכחו לחמש דקות את הפוליטיקה. שכחו לחמש דקות את הנגיף האימתני.
וכאן אני חוזרת לטור שלי משבוע שעבר: תפקיד התקשורת בתקופה הזו. עזרו לעסקים, גם מבלי לקבל על כך עשרות אלפי שקלים. תרימו אותם על הקו, ולא רק אותם: תנו לאנשים במדינה להתבטא, לפרוק את אשר על ליבם.
עזבו אתכם מפרשנויות של עיתונאים על המצב, דברו רק עם אנשי מקצוע ואנשים מהשטח. תהיו מגויסים והכי חשוב: תורידו בהלה. דווחו על סיכויי ההחלמה. דווחו על אלה ששוחררו לביתם. דווחו על הטיפולים והתרופות הניסיוניות. דווחו על הפתרונות היצירתיים. ותנו לראש הממשלה ולבעלי המקצוע לעשות את העבודה שלהם, גם בלי לדבר על המשפט או על הבחירות או על כל דבר פוליטי וציני וקר. אפשר להתעלות מעל זה לחודש אחד.
