השבוע נכחתי באזכרתו של זאב ז’בוטינסקי באירוע שציינה הנהגת בית”ר העולמית. באירוע נכחו כמאה קשישים חביבים, פעילי בית”ר, בגילאים שונים מאזורים שונים בארץ, שהגיעו לאזכרה, ספק בשל הסיור שהוכן להם- התעסוקה היומית שלהם בפנסיה- ספק לאזכרה עצמה. זה הוביל אותי לחשוב על ימי זיכרון ואבל ועד כמה אנחנו מקדשים אותם או את המשמעות שלהם.

אנחנו מציינים בימים אלה את “בין המצרים”- בין חורבן אחד לאחר. ימי אבל וזיכרון. התקופה המודרנית, עם זאת, לא מקדשת כך את המתים או את החורבן. 70 שנים מדינת ישראל קיימת ורק בשנים האחרונות צצה יוזמה עצמאית לצום ביום השואה. יום הזיכרון ליצחק רבין ז”ל הפך נחלתה של מדינת תל-אביב בלבד, שמקיימת עצרת “בלי ימנים” בשנים האחרונות. תשעה באב הפך ליום מריבה (מלא בגזענות והדרה) ובימים האלה זוכרים את מותו של אמיר פרישר גוטמן ז”ל יותר ממותם של חיילנו ב”צוק איתן”.

ולמרות שאנחנו בימים הצמאים ל”אהבת חינם”, אנחנו לא מפסיקים לחפש סיבות לריב או להתלונן או להתעצבן על “האחר”. ברשת החברתית זה גם ממש קל- אתה מפרסם משהו, מתייג את האנשים והעמודים הנכונים ווואלה- אתה מפורסם וב”שש עם” מחפשים לראיין אותך ולשמוע את דעתך. עכשיו, למשל, צצה מריבה חדשה: מי דואג יותר לדרום. הדרום בוער וכולם בפייסבוק עושים “לייק” אמיץ למען תושבי האזור. זה מגוחך יותר מעפיפוני ובלוני תבערה.

ובימים בוערים כאלה, כשגם החום לא מקל, אנחנו לא עוצרים רגע לחשוב, כמו שאנחנו באמת צריכים, על העתיד שלנו כאן. אנחנו לא לוקחים רגע ללמוד את לקחי העבר. העבר לא קרה באינטרנט, ופייסבוק לא מזכיר לנו כל כך רחוק, אז זה כנראה לא קרה. אנחנו לא מבינים איך ברגע שאנחנו שונאים האחד את השני, ופונים האחד כנגד השני, אנחנו הורסים כל כך הרבה.

המקומות והרכוש שעליהם אנחנו נלחמים לא רלבנטיים כמו הערכים והעקרונות שלנו. אתה מקלל בפייסבוק- זה הפרצוף שלך שם. זה השם שלך. את עושה שיימינג- יזכרו לך את זה, גם אם תרוויחי 15 דקות תהילה. להרוס הכי קל, להתמודד זה מה שקשה.

חברת פייסבוק שלי פתחה השבוע פוסט וביקשה מחבריה לרשום: “מה הכי מחורבן במדינת ישראל?”. התגובות שרצו שם היו כאילו פסיכולוגים בישראל יצאו במכירת חיסול. פורקן על פורקן של תלונות על גבי תלונות- לחלקן אין אפילו בסיס אמיתי. למה הפוסט לא שאל: “מה הדבר הכי נפלא במדינת ישראל?”. בטח היא הייתה מקבלת איזה 6 לייקים, האחד מאמא שלה, ותגובה מהדודה “החיילים שלנו, כפרה עליהם”.

כשבנינו, השותף שלי ואני, את מיזם “70 פנים לישראל”, חיפשנו את החוויה הישראלית. רצינו לבחון איך היא משפיעה על כל אחד ואחת מאיתנו. 3,000 תמונות עלו לעמוד הפייסבוק וכולן ביטאו את הרע ואת הטוב, ובכל זאת כולן עשו לנו טוב. איך זה? הרי היו שם עניים ונזקקים. היו שם אנשים מכוערים להפליא. היה שם הרבה כאב לב ועצב. היו גם אבל וזיכרון. אבל דבר אחד אי אפשר היה לפספס בכל התמונות- ה”ביחד”.

כולם הבינו שהיכולת שלנו לשרוד היא ה”יחד”. יחד באבל ויחד בשמחה. יחד ברגעים הקשים ויחד ברגעים המשמחים. גורל נטע ברזילי כגורלה של נבחרת ישראל בכדורגל.

ישראל אולי מאכזבת אותנו מדי פעם, אבל בשורה התחתונה, כשבאמת נצטרך- “כל ישראל עֲרֵבִים זה לזה” (חז”ל). אולי כדאי שדווקא בימים הקשים האלה (שתמיד יהיו קשים עלינו, כל שנה מוכיחה את זה מחדש), עלינו להוריד רגל מהגז ולעמוד זה לצד זה ולבדוק “במה אני יכול לעזור?” במקום “איך אני יכול להרוס?”. הפוסטים בפיד הם כלום ושום דבר לעומת העשייה בפועל.

איני יכולה, אם כך, שלא לסיים עם ציטוט מדבריו של ז’בוטינסקי, שאולי יהדהדו לכם בשבוע הקרוב ויחדירו בכם מעט אהבת חינם (לא כי אתם דתיים מאמינים, אלא כי אתם אחים): “הסגולה היפה ביותר של המין האנושי הוא דווקא הכישרון הזה, להביא לידי הרמוניה את אישיותו שלו עם אישיותם של אחרים, לשם מטרה משותפת”.

 

תגובות

comments