השבוע התארחתי כמנחה אצל העיתונאית פגי סידור, בסדרת מפגשים עם המתמודדים לראשות העיר. את הסבב פתח עופר ברקוביץ’, מי שמציג את עצמו כמועמד הצעיר ביותר, הירושלמי ביותר והמתאים ביותר לשינוי בעיר.
הפמליה שליוותה אותו למפגש, מצוידת בחולצות הצהובות המזוהות עם תנועת “התעוררות”, הייתה אמורה להוכיח כי קיימת רוח חדשה בקרב הצעירים בירושלים לקראת הבחירות הקרובות, אבל המטרה לא הושגה, לצערי. העובדה שהמקום הכיל בני 45 פלוס ומיעוט בצעירים (מלבד כ-15 פעילי התעוררות), וגם מיעוט בדתיים (מכל הרבדים), הוכיחה עד כמה ירושלים לאה ועייפה מלשמוע מסעי בחירות. ואולי בכלל לא איכפת לה.

לא, לא נפלנו על משחק של המונדיאל ועבור מרבית הסטודנטים תקופת המבחנים הסתיימה לה. וכן, ייתכן כי האירוע לא פורסם כמו שצריך ברבים, אבל אולי גם זו הבעיה. אנחנו סומכים יותר מדיי על פרסומים ברשתות החברתיות ששכחנו מה זה להרים טלפון ולהזמין אנשים לשמוע מה מסמן להם עתידם.

אחת השאלות מהקהל שהופנתה לברקוביץ’ הייתה מה הוא חושב על האווירה הכללית בחברה הירושלמית, כי ניכר שיש לאות ואדישות בקרב התושבים לבחירות הקרובות. האמת? לא הייתה לו תשובה אמיתית וממוקדת על כך (קצת אירוני שכן לסיעתו קוראים “התעוררות” והיא אמורה להבין כבר שיש איזשהי אדישות, אולי עייפות, בקרב התושבים). מה כבר יכול היה לענות? הוא לא יכול להבטיח שירות טוב יותר לתושב, כי זה לא תלוי בו. לא בו ולא בעוד שישה מועמדים.
הם לא יכולים באמת להבטיח שינוי בשיטת התשלום לחובות לעירייה עבור החייבים; הם לא יכולים לעמוד ראש בראש מול הוועדים הדרקוניים שמובילים את עובדי העירייה; הם לא יכולים באמת לשנות את המכרזים הנוקשים שמשאירים כל ספק או עובד לנצח בתפקידם והם לא יכולים להמציא לכם מקומות חנייה (ולמרות שברקוביץ’ מבטיח עוד מכונות חנייה לגובה, זה עדיין לא מספיק). התושבים כבר מבינים את זה וככל הנראה, זו הסיבה שהם לא משתפים פעולה.
למפגש הזה לקחתי טרמפ עם זוג צעיר מהר חומה. סיפרתי להם לאן פניי מועדות והגבר ענה שהוא בכלל לא מבין בפוליטיקה המקומית ולא מתעניין בה. ניסיתי לשכנע אותו שדווקא הוא וזוגתו, שהם זוג צעיר בשכונה חדשה יחסית, צריכים להיות מעורבים בכדי להוביל שינוי. שאלתי אותו: ‘לא מפריע לך, למשל, שאין תחבורה נורמלית לשכונה? שאתם תקועים בפקקים נוראיים בכל בוקר?’, הוא חייך, לא ידע מה לענות לי, אבל גימגם קלות שהוא איבד כל אמון במערכת. וזה זוג צעיר.

את אותן התשובות אני שומעת מכל כך הרבה אנשים בגילאים שונים, ממגזרים שונים. כבר לא משנה להם מי יעמוד בראש. ‘כולם אותו הדבר’, אומרים לי. אותם תושבים יודעים שהם נתקלים בקשיים לרשום את הילד לגן ומיד עוברים לגן פרטי. אותם תושבים מקבלים דו”חות חנייה כאילו מחלקים ממתקים. אלה גם אותם אנשים שמשלמים ארנונה, אבל הזבל נערם ליד ביתם. ‘כולם אותו הדבר’.
אם היה לי זמן הייתי עושה מבצע ‘הקש בדלת’ ומסבירה לכל תושב ותושבת למה זה כן חשוב להיות מעורב פוליטית ולהוביל שינוי. אני לא יודעת אם זה יבוא מברקוביץ’, או ליאון או אלקין, אבל ירושלים צריכה רענון קל מעיר ללא שירות לתושב לעיר שכל כולה הוא שירות לתושב.

העיר זקוקה למוסדות לימוד ברמה גבוהה; להנגשת משאבים; לניקיון ותחבורה הולמים; לעירייה מתפקדת על כל עובדיה שמתנהלים ללא רבב ומעניקים שירות ברמה הכי גבוהה שיש. כל זה לא ישתנה אם לא יעמוד בראשה ראש עירייה שמבין את הצרכים של הציבור בה, ויתרה מכך- ישתף פעולה עם כמה שיותר חברי מועצה וראשי אגפיפ מתפקדים, רציניים ומוצלחים.

וזו התשובה שברקוביץ’, או כל מועמד אחר, צריך בכדי לענות על השאלה הזו. שיתוף פעולה. שיתוף פעולה עם הצוותים, עם הסיעות, עם חברי המועצה, עם העובדים בעירייה ובעיקר- איתנו, התושבים. כי בלעדינו- בלי ההון האנושי הקסום שמרכיב את העיר- אין ערך לעומד בראשה.

תגובות

comments