מבט חטוף על שרון קינן-ביטון לא נותן מרווח להתבלבל: הבחורה אוהדת בית"ר ירושלים. פצצת אנרגיה צהובה-שחורה עם חולצת כדורגל (חתומה על ידי שחקן הקבוצה אופיר קריאף, כמובן), חצאית, ציפורניים מטופחות ועקבים. שרון, אמא ל-3 ילדים בת 32 מחולון, מגיעה למתחם האימונים של בית"ר ירושלים בבית וגן ועיניה נוצצות מאושר.
אני מלווה אותה ואת סיגל אלימלך, אוהדת הקבוצה בת 50, גם אמא ל-3 ילדים, לראיון במגרש עבור כתבת טלוויזיה ב"תאגיד" (שתשודר במוצ"ש), יום אחרי הרכישה ה"גואלת"- לא פחות- של משה חוגג, היי-טקיסט מבאר שבע, מידיו של אלי טביב- הבעלים הכי שנוי במחלוקת של הקבוצה ב-5 השנים האחרונות.
טביב, שנחשב בעצמו לגואל לפני חמש שנים, חוטף ביקורת קשה על ניהול הקבוצה שמכונה, על ידי האוהדים (וגם כמה שחקנים), ככושל. 'בצע כסף' ו'שחיתות' הן רק שתי מילים שנדבקות לטביב עם השנים, אבל ההאשמה הכי חמורה, מבחינת האוהדים, היא איבוד הנשמה. "מה שמניע קבוצת כדורגל הוא האוהדים. במועדון ירושלמי, בעיר המדהימה הזו, מה שחשוב הוא האהבה, לא הכסף," אומרת שרון.
אוהדות כדורגל הן ממזמן לא תופעה נדירה במגרשי הכדורגל. נכון, הרוב הבולט הוא גברים, אבל נשים מגיעות למשחקים המרכזיים ואפילו הולכות עם האהדה רחוק. "ברבע גמר מול חיפה לקחתי חופש מהעבודה ונסעתי," מספרת סיגל, שעובדת במחלקת קשרי חוץ ושיווק במשרד התיירות. "גם אני," מספרת שרון, שלוקחת את החולצה החתומה לכל משחק.
הן מעורות בכל מה שקורה בקבוצה, קוראות עידכונים ומגיעות למשחקים עם הילדים, לא פחות מאשר ליציע המזרחי- שנחשב החם והנלהב ביותר.
מה זה אומר לאהוד את הקבוצה? כמה שנים זה מלווה אתכן?
סיגל: "כל חיי אני סביב בית"ר ירושלים. אבא שלי כל כך העריץ את הקבוצה שהוא קרא לאחי, אודי, על שם אודי רובוביץ' שחקן העבר. אני כמעט כל משחק מגיעה, עם המשפחה".
שרון: "אנחנו לא רק אוהדים את הקבוצה, אנחנו חיים אותה ביום-יום שלנו ולא רק ממשחק למשחק. לאהוב את בית"ר זה סמל, מורשת, אהבת ארץ ישראל. לאהוב את הדברים היותר טובים והפחות טובים, לא לצאת נגד הקבוצה ולדחוף אותה קדימה".
בואו נדבר על האכזבה בעונה האחרונה. בית"ר מתקרבת לגמר הליגה וגם לגביע ונוחלת הפסד אחר הפסד.
סיגל: "האכזבה התחילה כבר במשחק מול הפועל באר-שבע בליגה, עוד לפני הגביע, היינו בטוחים שאנחנו הולכים לדאבל ואז הכל התנפץ- לא אליפות ולא גביע. עבורי ועבור האוהדים זה היה שבוע מהקשים".
שרון: "ת'כלס אני שמחה שלא לקחנו אליפות. אם היינו לוקחים תואר, את חושבת שטביב היה משחרר?"
כן, הסיפור עם טביב עולה לאורך כל השיחה. "בשנתיים הראשונות הכל היה דבש," אומרת שרון, אבל סיגל מכנה זאת אחרת: "טביב בנה פה בועה. הוא הכין אותנו לזה. התנפחנו והתנפחנו והיא התפוצצה לנו בפרצוף ואז יצא כל החולי כמו ממוגלה".
שרון: "צריך להבין, אנחנו לא פה לשחק משחקים. בעלים לא צריך להיות ממקום של להעניש כל הזמן. לא יכול להיות שיקרה מצב ששחקנים שלנו, לא יהיה להם כיף לבוא לפה, ללחוץ על השער החשמלי ולהתאמן. תן לי מקום 3 או 4 בליגה, אבל תשאיר לי את האהבה, את צורת המשחק".
הן חלוקות ביניהן מתי החל המשבר האמיתי עם טביב בעונה הקודמת. שרון מייחסת את זה למשבר החתימה על החוזה עם השחקן איתי שכטר לפני כחמישה חודשים ודווקא סיגל לוקחת אחורה יותר ליום בו יוסי בניון עזב, באזור ינואר. "אל תדברי איתי בכלל על בניון," אומרת לה שרון, "כמה בכיתי".
את בוכה די הרבה.
שרון: "לפני חמש דקות בכיתי פה לכתב מהתרגשות רק מדיבור על טדי, אז כן", היא צוחקת.
עכשיו כבר אין סיבה לבכות.
שרון: "אין ספק שהיום אני בן אדם מאושר. רגוע ומאושר. באנו לחגוג עם חוגג והוא יקבל את כל האהבה שהוא צריך מאיתנו".
איזו עצה יש לכן למשה חוגג לקראת העונה הקרובה והבאות אחריה?
סיגל: "שיילך לפני שירוץ. מי שרוצה באמת להשקיע צריך להתחיל מלמטה- מהילדים, מהנוער- ולא לצפות לתוצאות בן-רגע. בנוסף, שייתן שקט למנהלי הקבוצה- שיסמוך הן על העובדים שלו והן על השחקנים שלו".
שרון: "לך עם הלב. נקודה".