לפני קצת יותר משנה קרה אירוע במשפחה שלי שטרף את הקלפים לגמרי. סיטואציה שפגעה באחד מבני המשפחה שלי הובילה אותי לצאת להילחם. מחד, להילחם עבור המשפחה שלי ומאידך- על תושבי ירושלים. איני יכולה להרחיב בדיוק מה אירע, שכן אולי אני כבר לא אדם פרטי, אבל משפחתי כן, ולכן אוכל לומר שהמאבק נוגע לבירוקרטיה ולהתנהלות הבריונית של עיריית ירושלים. אמרתי לעצמי: לא עוד!
אם בשנים עברו לא הייתי מעורה בבחירות, מכל סיבה שהיא- לימודים, עבודה, חבר או עיסוקים אישיים, הרי שהחלטתי שאני מפסיקה להפקיר את העיר שלי בידיהם של פוליטיקאים מושחתים ועובדי עירייה משוחדים ומתחילה לפעול בעצמי. בתחילה שקלתי לרוץ בעצמי למועצת העיר. מודה. דיברתי עם לא מעט אנשים, למדתי את החומר והבנתי  שמעבר להון אנושי, אני צריכה לרכז גם כמה עשרות, אם לא מאות, אלפי שקלים.
לצערי, גיוס כסף לא בדיוק הצד החזק שלי והתחלתי לבחון אפשרויות אחרות- לשבת עם ראשי סיעות קיימות ולארגן חברים בעלי עשייה שמבינים בדיוק את מה שאני הבנתי: העירייה זקוקה דחוף לשינוי במבנה הארגוני שלה (וגם לא יזיק להכניס כמה צעירים פנימה). הייתי תמימה לחשוב שאני באמת אצליח להשתחל פנימה, שכן הכל בבחינת “שמור לי ואשמור לך” ולכן לא מצאתי את מקומי במקום ריאלי בשום סיעה אפשרית. וויתרתי. ואז הגיעה הצעה מעניינת יותר.
קיבלתי להנחות פאנל של ראשי סיעות ומתמודדים לראשות העיר במכללת הדסה. טבילת אש ראשונה עם האנשים שלאורך קדנציה או שתיים (ואולי יותר) משפיעים על כלל ההחלטות בעיר הזו. הנושאים היו מאד ברורים: ענייני דת- האם תסגרו את העיר בשבת? וענייני צעירים- תחבורה, דיור וכיו”ב. עלו כל כך הרבה דברים יפים בקרב כל הנוכחים שלא הבנתי: איך הם לא הצליחו ליישם אותם כבר בקדנציה הנוכחית?
התשובה שקיבלתי הייתה חד משמעית: הראש הוא זה שהחליט. הוא פעל במתכונת של הפרד ומשול ולמעשה לא נתן לנו לעשות צעד אחד שלא התאים להלך רוחו. באותם ימים הראש טרם החליט אם הוא ממשיך לקדנציה נוספת או שעובר לשחות בבריכה של הגדולים. החלטתי לא לחכות לתשובתו וביקשתי להכיר את כל המתמודדים לראשות העירייה, לפני שיהיה מאוחר מדיי.
החלטתי לקיים סדרת מפגשים לקהל הרחב עם מתמודדים לראשות העיר ולנסות להשפיע בדרך הזו. פניתי לכולם והתחלתי לסגור תאריכים. מסתבר שמוחות גדולים חושבים דומים ואת אותו התהליך עשתה העיתונאית פגי סידור. החלטנו לאחד כוחות והשאר היסטוריה.
ראיינו כל מתמודד ומתמודדת במשך חודשיים (כל מי שהכריז על עצמו עד אמצע אוגוסט). שאלנו הכל: על התחדשות עירונית, על מבנה ארגוני, על ניקיון ברחובות, על תחבורה ציבורית, על המאבק של החיילים החרדים שסופגים אלימות ברחוב החרדי הקיצוני, על מעבר דואר ישראל מירושלים למודיעין ועוד ועוד ועוד. שקענו בתוך בליל של תשובות וכותרות. וראו אחרים כי טוב ויעשו גם.
במשך חודשיים קיימו בירושלים למעלה מ-15 פאנלים דומים, עם המתמודדים בנפרד ועם כולם יחד. פגי ואני היינו גאות: פתחנו פתח לתושבים לבוא ולהכיר את האנשים שינהלו את העיר והכי חשוב- לא לתת להם לברוח משום תשובה.
בדרך נשרו מתמודדים, חברו למתמודדים אחרים עד שנותרה “הלהקה האחרונה” בירושלים: חמישה מתמודדים שונים מאוד אך דומים: בליבם אהבה לעיר ירושלים. כולם מבינים את אותן הבעיות, כולם שרים את אותם השירים (בתווים שונים) וכולם הכריזו  שישבו עם כולם שישבו עם כולם שישבו עם כולם. מקסים, נכון? אז זהו, שלא.
מתחת לפני השטח התעוררו הבעיות האמיתיות, האידיליה נעלמה ולא הרבה לפני שהגענו לפאנל המסכם של הבחירות ידענו, פגי ואני, לא מעט על כל מתמודד ומתמודד ומה ה”עקב אכילס” שלו. העיתונאיות שבנו ניסו להשאר אובייקטיביות, התושבות שבנו החלו לדאוג. לכל מתמודד יש כוכבית (אולי כמה) שהוא נושא על גבו בדרך לתפקיד הנכסף ואנחנו חייבות לעורר את הציבור לגבי אותן כוכביות. המסע האמיתי החל, למעשה, עכשיו.
יומיים לבחירות ריכזתי לכם כמה מהכוכביות האלה, בתקווה שכשתגיעו לקלפי תבחרו הכי נכון וצודק למען העיר ירושלים:
1. אבי סלמן- הוא המועמד הראשון שהתחיל במסע הבחירות, אבל ככל הנראה לא יזכה כראש עיר. עם זאת, מדובר באוהב ירושלים אמיתי שהביא לרשימה שלו את הרב יוסף וסרמן- איש צבא וחינוך עם לב רחב ואת שמחה בניטה- בולדוזרית אמיתית ושלושתם יחד יכולים לפעול למען התושבים החלשים בעיר- אנשים עם מוגבלות, קשישים, נוער בסיכון ועוד.
2. עופר ברקוביץ- המועמד המוביל בכל הסקרים. בעל וותק במועצה וכסגן ראש עיר ואפילו ניתן להעריך את יושרתו כשהסיעה, בראשה הוא עומד, פרשה לאופוזציה לקראת סוף הקדנציה משהבינו כי הראש מוכר את ירושלים לחרדים. הבעיה עם עופר היא שהוא נוטל קרדיטים על המון פעולות שהוא  אפילו לא שותף להן וגם כשהוא לוקח קרדיטים זה רק על הטוב ולא על הרע. דוגמא לכך היא שוק מחנה יהודה התוסס שהפך, בזמן כהונתו של ברקוביץ (ואחרים) למקום הבילוי הכי מענג בעיר ירושלים. עם זאת, ברקוביץ בוחר להתעלם מבעיות הסמים והזנות בעיר, מהרעש הבלתי פוסק ולמעשה- מהתושבים שחיים סביב לשוק. דוגמא נוספת היא מתחם התחנה הראשונה, שכבר כתבתי עליו טור שלם- המתחם לא ייסגר עם עופר ובלי עופר כי זה לא תחת סמכותו. כל ניסיון לצייר את הדברים אחרת- שגוי.
3. התעוררות- נשארת בגזרת ברקוביץ. אין ספק שהתעוררות הולכת להיות הסיעה הכי גדולה במועצת העיר ובצדק. מאחורי הסגנים המיועדים, עינב בר כהן ואלעד מלכא, עומדת רשימת הצלחות בתחומי העסקים, החינוך לגיל הרך ושינויים בתחבורה הציבורית (שייכנסו לתוקף בחודשים הקרובים בתקווה שראש עירייה אחר לא ישנה זאת). עם זאת, הרבה בעיות אמיתיות של העסקים לא נפתרו בתקופת התעוררות והעסקים חווים יום-יום קשיים בצורת קנסות דרקוניים, תשלומי מס גבוהים (מים, חשמל וארנונה) ודרישות חסרות הגיון לתפעול העסק. הבירוקרטיה נוראית וכדי להצליח בעיר צריך שהעסקים בה יצליחו ומתוקף כך- להקטין בירוקרטיה.
4. משה ליאון- למשה יש אס אחד גדול- עופר איובי. איובי הוא יו”ר מינהל גילה עם הצלחה מסחררת בשכונה המלווה בקשב רב לתושבים ולצרכיהם. כניסתו למועצה, בעיניי, תוביל לשחזור ההצלחה בירושלים כולה. עם זאת, ליאון סוחב בחודשים האחרונים כוכביות גדולות על הגב מתמיכת יו”ר ההסתדרות בירושלים, דני בונפיל ועד תמיכה משותפת ומרימת גבה של ש”ס עם ליברמן. הרבה דובר על שיתוף הפעולה המוזר בין ליברמן- החילוני הגמור לבין  ש”ס- החרדים הקשוחים- עד לחשיפת הקלטות הקושרות את התמודדתו של ליאון עם חוק הגיוס. פרשייה נוספת שנקשרה לליאון הייתה חשיפת ההקלטות של בונפיל בשיחה בחוג בית עם עובדי העירייה שם נאמר להם שיתמכו בליאון או שיישאו בתוצאות (לא ציטוט).
5. יוסי דייטש- המועמד הכי חביב מכולם שהפך לסנסציה ברחוב היהודי בירושלים. הוא אדיב, נעים הליכות ומפזר אהבת חינם. הוא גם הוותיק מהחמישייה במועצת העיר עם וותק של 12 וחצי שנים, בתוכן כיהן כממלא מקום ראש העיר וכסגן ראש העיר. החרדים אומנם מפוצלים, אבל נוהרים אחריו עם אהבה ענקית ועם זאת, הבשורה הענקית היא  התמיכה דווקא ברחוב החילוני, שאם היה לו עוד קצת זמן היה מצליח לכבוש את כולם ולסחוף אותם להצביע לו. כמובן שלא הכל שחור או לבן (מצטערת, זה היה שם). דייטש לא שוכח את הרקע ממנו הוא מגיע ויודע לשים קווים אדומים. בעיניו, אין עתיד למתחם התחנה למרות הצהרותיו שהוא מוכן לשמר את הסטטוס קוו בעיר (המבטיח פתיחת מסעדות שכן זה בגדר “תענוגות”). נכון, הוא לא החרדי הכי מפחיד שהכרתם, אבל אין ספק שהצהרות לחוד ומעשים לחוד. את זה רק הזמן יגיד.
6. זאב אלקין- כבר בהתחלה אלקין נכנס לבחירות עם כוכביות: ללא תמיכת מפלגת האם וסכסוך עם הסניף המקומי (הגדול או השני בגודלו במפלגה) הוא היה בבעיה. הוא החל להקים רשימה שלעניות דעתי לא תואמת את דעותיו האישיות, אבל בשביל לבנות קונצנזוס צריך להתפשר- ואלקין התפשר לא מעט. הרשימה שהקים טובה, אבל לא הטובה ביותר ולכן אם יהיה ראש עיר ייאלץ להתמודד עם העובדה שהוא כנראה יישאר לבד במועצה. בפאנל הראשון בו הוא התארח אמר אלקין חד משמעית כי אם לא ייבחר לראשות העיר הוא חוזר לכהן כשר בממשלת ישראל- הצהרה אמיצה מאד לאור העובדה שהרחוב הירושלמי הקשוח לא סבלן לזיופים וקומבינות פוליטיות על חשבונו. עם זאת, הוא זכה לאהדה רבה ברחוב ואף השיג את התמיכה המיוחלת מראש הממשלה. אלקין החל את הקמפיין בדרישה לעוזריו: בלי קמפיין נגיטיבי על המתמודדים. זה לא אני. הוא נשבר די מהר והחליט להיכנס חזק בברקוביץ שכביכול נתמך על ידי ארגוני שמאל. צעד, שלטעמי, הוא מתחרט עליו מאד.
7. הליכוד- רשימת הליכוד כאילו נכפתה על חברי הסניף המקומי- שלא היו מעורים בבחירה באופן ישיר. כולם יכלו להתמודד, אבל מרבית האנשים (ויש לציין כל הנשים) לא ידעו בכלל שמתקיימות בחירות לרשימה. הניתוק מהסניף המקומי מוביל לפיצול קולות גבוה בקרב מצביעי הליכוד (62,000 הצביעו הליכוד בבחירות 2015 לכנסת) והם מפולגים בין הסיעות השונות והמועמדים השונים לראשות העיר. לליכוד יש עבודה אינטנסיבית מאד בקדנציה הקרובה להוכיח את עצמם בכדי לבנות חזרה אמון במפלגה וביכולותיה בעיר. הדבר יהיה אפשרי אם מספר 2 ברשימה- אלעד ואזנה (יזם ואיש עסקים)- ייכנס למועצה, שכן הוא מחובר לצמרת הליכוד והצליח כבר לפעול לא מעט עבור תושבי ירושלים.
8. צעירי ירושלים- זה היה מתבקש שבירושלים תקום סיעה של צעירים. בשום מפלגה אחרת לא התחייבו להכניס צעיר לרשימה (ע”ע תחילת הטור) והם נדחקו למקומות לא ריאליים. הפתרון: להקים רשימה נפרדת המורכבת כולה מצעירים בני 35 ומטה. האג’נדה מאד ברורה: כל דבר שצעיר צריך בעיר הזו- הם יבצעו. עם זאת, הסיכויים שלהם להכניס יותר ממנדט אחד (או אחד) נמוכים מאד, אבל יש מצב שאם יפעלו נכון- עשר השנים הבאות בעיריית ירושלים ייראו אחרת לגמרי.
9. חרדים- אל תפחדו מהחרדים בירושלים, הם לא נושכים. בסיבוביי הלא מעטים בעיר גיליתי את העולם החרדי היפה, האדיב והחברותי. נתחיל מהעובדה שאת מערכת הבחירות הזו סיקרו לא מעט עיתונאים חרדים עד דתיים לאומיים שהכו שורש בכל אירוע מבוקר ועד ערב. אי אפשר לפספס את ההשפעה הגדולה שלהם בבחירות בעיר והם היו מחוזרים על ידי כל מועמד (ומועמדת. הייתה כזו בהתחלה, חפשו בגוגל). נכון, החרדים הם עם מתנשא מאד ומלא בעצמו, אבל ברגע האמת הם מלאי חסד ורצון טוב ויעשו הכל בשביל לעזור לך. אל תפחדו מהם רק כי הם רוצים לסגור ולהסגר. אל תילחמו בהם. רוצים לנצח? תתגבשו והובילו מהלכים. זו השיטה שלהם והיא עובדת (זה וצ’ולנט בחמישי. תנסו, זה אדיר).
10. יש הרבה יותר בעיות בירושלים ממה שאתם חושבים. הבעיות בתחבורה, בדיור או בניקיון הן מאקרו. כשנכנסים לשכונות ומכירים את האנשים האמיתיים מבינים כמה עול הבירוקרטיה והשלכת הבעיות מאחד לשני מכבידים על תושבי ירושלים. לאנשים האלה אין קול. בשבועות האחרונים ניסיתי אני להיכנס ולהפעיל את קשריי ללא הצלחה. שום מועמד שאליו פניתי מהרשימות לא הצליח להרים את הכפפה ולעזור באמת. כולם רצו, אבל לא יכלו. זה מכניס כוכבית מאד גדולה להשפעה של חברי מועצה ובעלי תפקידים בעיר לעומת הפוליטיקה הארצית. אין לי עדיין מסקנות. מבטיחה לחזור כשיהיו לי.
לסיכום, אמרתי קודם ואומר גם עכשיו: כל המתמודדים מונעים מאהבה לעיר ירושלים ומניסיון להפוך אותה למקום הכי טוב עלי אדמות. האם הם יצליחו? מי יודע? אבל לנו, התושבים, אסור להפקיר את הזירה הזו ולכן אני קוראת לכולכם: צאו להצביע! אין זכות חשובה מזאת למימוש כבני אדם במדינה דמוקרטית. ושהטוב ב’ א’ ד’ מ’ (ברקוביץ, אלקין, דייטש, משה) ינצח.

תגובות

comments