בין מפתחות ירדניים עתיקים לדמויות צבעוניות, סיור סולידריות שהוסט לסמטאות סילוואן חשף את הפצעים המדממים של בטן אל-הווא. מסע בין פעילי שלום חולמים לתושבים שעולמם עומד להיחרב, והדיסוננס הפנימי של מי שמחפש חמלה בתוך מציאות שבורה של פוסט-שבעה באוקטובר
איתן אלחדז ברק
יום שישי האחרון לא התחיל בסמטאות הצרות של בטן אל-הווא. הוא אמור היה להתחיל תחת השמש הקופחת של דרום הר חברון, בערבות המאובקות של מסאפר יאטא. מאות פעילים מתנועות "שלום עכשיו", "שוברים שתיקה" ופורום המשפחות השכולות התכנסו ליום סולידריות מול האלימות הגוברת בשטחים, אך למציאות היו תוכניות אחרות.
ביציאה מכביש המנהרות, מול מחסום משטרתי שהמתין לאוטובוסים, הובהר כי השטח סגור. שוטר חמור סבר הציג לחגית עופרן, מובילת הסיור ופעילת "שלום עכשיו", צו מנהלי האוסר על הכניסה. "אם הדרך לדרום הר חברון חסומה," הוחלט בשטח, "הסולידריות תמצא את דרכה למקום שבו הפינוי כבר עומד בפתח: סילוואן".
פסיפס של תקווה ושברון לב
על המדרכות הצרות של סילוואן, התגבש פסיפס אנושי סוריאליסטי של החברה האזרחית. בין הפעילים בלטה מרשה, יהודייה ליברלית-סוציאליסטית מניו יורק, מורה לאמנות לשעבר המקדישה שנה מחייה למען השלום. "אני הולכת עם לב שבור מאז השבעה באוקטובר," אמרה לי מרשה בייאוש שקט. היא תהתה איך איבדנו את הנשמה והפכנו לכאלה שפועלים רק מתוך טראומה.
לצדה צעד בודהנאנדה, נזיר בודהיסטי ישראלי בגלימה כתומה זוהרת שחי 12 שנים במנזרים בהודו וכיום מתגורר בדירה צנועה במעלות. הוא כמעט ואינו יוצא למפגשים חברתיים, מלבד הסיורים האלה. הקבוצה המשיכה לנוע, וביניהם יצחק, פסיכותרפיסט המלווה חיילים פוסט-טראומטיים לטקסי איוואסקה בפרו, ואישה בגיל פרישה שבחרה לעשות "שירות לאומי למבוגרים" ומלמדת בנגב.
דג במים: העדות של חליל
בתוך הסבך הזה פגשנו את חליל, שפונה מביתו בינואר האחרון. חליל מוביל אותנו לסף דלתו לשעבר. "ב-1963, כשאבא שלי עמד פה, לא היה פה כלום," הוא אומר בשקט. "הוא רכש את האדמה תחת השלטון הירדני, הכל עבר דרך נוטריון ובית משפט. הוא בנה את הבית במו ידיו."
האבסורד המר ביותר בעדותו הוא "מלכודת הקנסות": במשך שנים המדינה גבתה ממנו כ-200,000 ש"ח על בנייה "לא חוקית". "הם לקחו את הכסף על הבית שבניתי, ואז נתנו את הבית למתנחלים. את הקנסות הם לא מחזירים, אבל את המפתחות הם לקחו." היום חליל חי בגלות בתוך עירו, מצטופף בשני חדרים עם רהיטים שגדולים על מידות חייו החדשים, ואוחז במפתח כבד וישן. "אני אעביר אותו לנכד שלי, שיזכור שהיה לו פה בית."
בטן אל-הווא: השעון המתקתק של זוהיר
לא רחוק משם, זוהיר, דובר השכונה, נושא על כתפיו את הפחד של 87 משפחות. הוא פורס מסמך ירדני מ-1966 עם בולים רשמיים, עדות לרכישה שביצע אביו. "התימנים שגרו פה בסוף המאה ה-19 היו השכנים שלנו. אבא סיפר איך ליוו אחד את השני בלוויות. כשהם עזבו ב-1939, הם מכרו את הנכסים לפלסטינים שהם סמכו עליהם."
היום, השעון שלו מתקתק לכיוון ה-17 במאי, יום הפינוי הצפוי. "הפינוי שלנו הוא דמוגרפי," הוא טוען. "רוצים להעביר אותנו אל מעבר לגדר ההפרדה. יבואו המובילים, יזרקו את הציוד לרחוב, ויגישו לנו חשבון על עלויות הפינוי. הם קוראים לזה חוק, אנחנו קוראים לזה עקירה."
הדיסוננס של אוקטובר
בעוד מרשה מתנצלת בפני בעלי אחד הבתים ההרוסים, הרגשתי את התהום שנפערה מאז השבעה באוקטובר. יש פה עוול זועק, אך ההזדהות הפכה מורכבת. בשבעה באוקטובר הפלסטינים פשעו בכל מי שנקרא בדרכם כחלק מהעם היהודי. המעשים הללו אילצו רבים מאיתנו, שרגילים לראות אנשים כאינדיבידואלים, לחזור ולחשוב כקולקטיב מותקף.
הכאב של חליל וזוהיר הוא אנושי ונוקב, אך בלב פועמת הידיעה שהמרחב המשותף שפעם אפשר שכנות בין תימנים לפלסטינים, נקבר תחת שכבות של טראומה. הפינוי בסילוואן כואב לי, אך פחות ממה שהיה כואב לי לו זו הייתה משפחה יהודית. וקשה להודות בזה.
סיכום
הסיור הסתיים בין בתים שהפכו למבצרים ודגלים כחולים-לבנים שמתנוססים מעל גגות מאובטחים. הפעילים שעלו על האוטובוסים השאירו מאחור את חליל וזוהיר – שני אנשים שמחזיקים מפתחות ומסמכים מצהיבים, וממתינים לראות האם הצעקה שלהם תישמע לפני שהדלת תינעל, או שמא המציאות המדממת תמשיך להיכתב בבטון ובדם.
