שבועיים לאחר שנפתחה בגלריה החדשה למרגלות חומת המצודה העתיקה, התערוכה "זהב" במגדל דוד מוזיאון ירושלים מסתמנת כאחד האירועים האמנותיים המרגשים של השנה. מפגש רב-שכבתי בין 16 אמנים ואמניות ישראלים לבין אוצרות ארכיאולוגיים בני אלפיים שנה הופך את המתכת האצילה למראה שבה משתקפים פצעי ההווה, כמיהה לריפוי וחיפוש אחר הנשגב
איתן אלחדז ברק
באחת הפינות המהפנטות של הגלריה החדשה במגדל דוד, למרגלות אבני המצודה שראו אימפריות קמות ונופלות במשך אלפיים שנה, נעצרת האוצרת מרי שק מול בד קודר וטעון. מאחוריה תלויות עבודות נדירות של משה גרשוני ז"ל מ-1995, שמעולם לא הוצגו קודם לכן. מתוך השחור האקספרסיבי מבצבץ הזהב כזעקה חנוקה, ולצדו המילים "איפה הנער" ו"אל תשלח ידך" – הדים מצמררים לימים שלאחר רצח רבין. כשאחת המבקרות תוהה כיצד העבודה השחורה מתיישבת עם ההבטחה לתערוכה של אופטימיות ויופי, שק מחייכת בציניות מפוכחת: "מתוך אלפיים עבודות במחסן שלו, זה הכי שמח והכי אופטימי שלו".
הרגע הזה מזקק את סוד קסמה של התערוכה "זהב – נגיעות של זהב באמנות ישראלית עכשווית" (פתוחה עד מרץ 2027). על אף נוכחותו המסנוורת של היסוד האלכימי והנצחי שאינו מתחמצן לעולם, זו אינה תערוכה של נוצץ חלול. זהו מסע חשוף אל הקרביים של הקיום הישראלי והאנושי, שבו הזהב משמש כחומר מרפא, כעדות היסטורית וכגשר אל הנשגב.
טנדר של חיות בארץ זבת זהב
עבור מרי שק, התערוכה – שהבשילה בתום ארבע שנות עבודה, "היריון של פילה" כהגדרתה – היא סגירת מעגל מרגשת. זוהי התערוכה ה-50 שהיא אוצרת, והיא מחזירה אותה אל המצודה שבה החלה את דרכה לפני כ-30 שנה. הרומן המורכב שלה עם הזהב התחיל עוד בילדותה: "מאז שנולדתי הבטיחו לי שהחיים שלי יהיו זהב, והם לא היו זהב", היא מספרת בגילוי לב. כשעלתה לישראל בגיל עשר, חודשיים לפני מלחמת ששת הימים, סיפרו לה שהיא מגיעה לארץ זבת חלב, דבש וזהב. "כשירדתי מהמטוס וחיכה לנו טנדר של חיות בערך, אמרתי לעצמי: 'או-או, זה זהב אחר ממה שדמיינתי'".
אחרי עשרות תערוכות שעסקו במלחמות, פציעות ומשברים היסטוריים, הרגישה שק שהגיע הרגע לעצור. "נמאס לי. רציתי לעסוק ביפה, לעצור לדקה את מכונת הרעל של העולם הזמני ולהתעלות", היא מודה. החזון שלה העניק לכל אחד מ-16 האמנים חלל של "מיני-תערוכה", שמתחברים יחד לאורגניזם הרמוני שתכליתו לרפא את הנפש.
למעלה ממאה שנה לאחר שנפתחה במצודה תערוכת האמנות הראשונה, שב המוזיאון ההיסטורי לארח אמנות עכשווית. ביום הראשון לשיחותיהן הציעה מנכ"לית המוזיאון והאוצרת הראשית, אילת ליבר, את השם המתבקש "ירושלים של זהב", אך שק מיהרה להציב גבול משועשע והשם זוקק למילה אחת: "זהב". "ירושלים וזהב הם שני מושגים שעוסקים בנצח ובשאיפה אל הנשגב – למשהו שמעל ה'כאן ועכשיו'", מסבירה ליבר, וקושרת את התערוכה לתקופה המטלטלת של מגיפה, שבר חברתי ומלחמות. "לא פלא שבתקופות משבר עולמיות, אפילו בכלכלה, המשקיעים הולכים על הבטוח וחוזרים אל החומר העתיק, הטהור והנצחי הזה. גם אנחנו חיפשנו ללכוד את נקודת האור בתקופה שבה אנו כה זקוקים לה".
הדיאלוג עם הנצח מתממש מול תכשיטים וממצאי זהב מהתקופות ההלניסטית, הרומית והביזנטית שאצרה רווית ננר-סוריאנו, לצד מטמון מטבעות זהב ביזנטי שהתגלה במצודה עצמה בשנות השמונים. החומר שהמצרים הקדמונים כינו "בשר האלים" ובני האינקה קראו לו "דמעות השמש", זוהר בוויטרינות באותו גוון בדיוק כמו לפני אלפיים שנה.
חובת הלבבות וצער השכינה
אחת מנקודות השיא בתערוכה היא יצירתה של יפעת בצלאל, "חובת הלבבות" – שילוב מהפנט של רישום, שמן ועלי זהב הבוקעים מתוך מצע של ג'סו שחור שהאמנית מכינה בעצמה בעבודת יד. במרכז העבודה נראית אישה חסרת בית היושבת על גרם מדרגות שנותר מבית חרב ומתאבלת על אובדן בנה, בדימוי המהדהד את ה"פייטה" הנוצרית לצד עקדת יצחק.
בשיחה עמה חושפת בצלאל כי החיבור שלה למיסטיקה יהודית ניצת כבר בגיל עשר, בביתה של שכנה חרדית בחולון שהחזיקה ספרייה עצומה ונתנה לה לקרוא סיפורי צדיקים של הבעל שם טוב. מאז צללה אל ספרות החסידות, התניא ו"חובת הלבבות" של רבנו בחיי אבן פקודה. יצירתה נולדה מתוך הפער שבין האמנות הנוצרית עתירת החומר לבין התפילה היהודית שבה "האסתטיקה נבנית בין המילים". "הציווי 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה' נובע מכך שאי אפשר לתפוס את האלוהות הטרנסצנדנטית", היא מסבירה ומאזכרת את אוגוסטינוס והרמב"ם. "היהדות היא תודעה שמחנכת לעצמאות מחשבתית ולדחיית כל עבודה זרה".
כדי לגשר על המתח הזה מבלי לחטוא בסגידה לחומר, מתפקד הזהב אצלה כ"על-זהב" – השתקפות של אור הנוצרת מתוך מדיום הרישום והציור כמעין הולוגרמה. את דימוי הפייטה שאלה במודע אל תוך המציאות הישראלית: "הכול קרה פה, על האדמה הזאת. רציתי לתאר את השכול שיש בארץ הזאת, את 'צער השכינה'. העבודה הזאת מוקדשת לכל האימהות – זו אמנות פוליטית-רומנטית, וחובת הלבבות שלי היא להעניק אותה כמתנה".
שלושה דורות של גרשוני ושיטוטים בעקבות החאג'
התערוכה רושמת רגע היסטורי נוסף: לראשונה מוצגים יחד שלושה דורות של משפחת גרשוני. לצד עבודותיו של הסב משה גרשוני, מוצג ציורו הריאליסטי של בנו, ארם גרשוני, שבו שיערה של המודליסטית הקבועה שלו הופך להילה זהובה ומוחשית במסורת הרנסנס. החוליה השלישית היא הנכדה, עלמא גרשוני בת ה-30. "שאלתי אותה למה היא מציירת ריאליסטי כמו אבא שלה, והיא ענתה: 'מגיל חצי שנה הוא הביא אותי לסטודיו כל יום, מה כבר יכולתי להיות?'", מספרת שק. עלמא, שחיפשה אתגר מעבר לדו-ממד, פנתה לפורצלן וקרמיקה ויצרה עבודה תלת-ממדית עוצרת נשימה של שומר זועף חבוש קסדת זהב, שנראה כאילו הוא עתיד לזנק מהקיר בכל רגע.
בסמוך ניצבות עבודותיהם של שני האמנים הירושלמים הוותיקים, יהושע (שוקי) בורקובסקי וגבי קלזמר. בורקובסקי מציג עבודות משנות השמונים מתוך מחזור ה"כּעבה" ("עלייה לרגל") – יצירות הפועלות לדבריו ב"על-זמן". במשך 12 שנים, מ-1976 ועד פרוץ האינתיפאדה הראשונה ב-1988, נסע בורקובסקי לבדו ברחבי ירושלים, חברון, שכם, עזה, אל-עריש וכפרים במצרים כדי לתעד את "ציורי החאג'" העממיים על חזיתות בתי העולים לרגל ששבו ממכה. "בעין מערבית התיאור של קוביית הכעבה בציורים האלה נראה 'לא תקין', אבל הבנתי שיש כאן כמו במתמטיקה – מינוס אחד כפול מינוס אחד שווה פלוס אחד: טעות ועוד טעות שיוצרות שלם חדש", הוא מספר. בחיבור בין הכעבה, הקובייה המינימליסטית המערבית ואיקונות ביזנטיות, יצר בורקובסקי "איקונות פתוחות" שבהן עלי זהב דקיקים המונחים על חימר אדום קורנים כאור טהור.
לצדו מציג גבי קלזמר סדרת עבודות על נייר שנוצרה ללא מברשת, מתוך שפיכה והזזה של "שלוליות" צבע שחור, עיסת זהב ופיגמנטים ססגוניים המכילים נציץ ומחליפים גוונים לפי נפילת האור. קלזמר מודה כי העיסוק הצורני ספוג במציאות הקשה: "זה נובע הרבה ממצב המלחמה שהיינו מצויים בו – ענני עשן, פיצוצים וכל המצב האמורפי הזה שמתהווה ונקבע כהרף עין".
פעימות קוסמיות, זהות וגעגוע
הדינמיות של הזהב בולטת גם בעבודתו של יואב ברנר מהסדרה "פעימה", ששק גילתה בסטודיו שלו לפני ארבע שנים וביקשה שישמור עבורה. ברנר קושר בין פעימת הלב לפעימת היקום ואירועים אסטרופיזיים כבירים כסופרנובות, ורואה בזהב קריאה רוחנית להתעלות שמשתנה ללא הרף עם תנועת הצופה. תנועה דומה מתקיימת אצל מרים כבסה, שיוצרת מאבקת זהב וצבעים מבריקים דימויים הנעים ממבנה המזכיר את בית המקדש ועד לחוויה קוסמית של ריפוי, ואצל מוש קאשי, שכדור הפורצלן שלו המצופה זהב 24 קראט ניצב במרכז החלל כ"טבור של התערוכה" ומשקף על פניו את המבקרים.
בשורת עבודות נוספות הופך הזהב לחוט המאחה זהויות, שפות וזיכרונות:
- ליאור גריידי רותם את רקמת חוטי הזהב והחרוזים של יהודי תימן כדי לתפור מחדש היסטוריה של עוולות, ומציג לצד הפסוק "הודו לה' כי טוב" את העבודה "געגוע" – מפת הכנרת הרקומה זהב, המסמלת את המרחב שבו התיישבו עולי תימן בשנות הארבעים בטרם הועברו ממנו.
- אלהם רוקני ולילך ששון מרכיבות את מה ששק מכנה "הקיר האיראני". רוקני שואבת מתרבות השטיחים הפרסית וממוטיבים של חיות – בהן הדוכיפת שהפכה לסמל התערוכה – בעוד ששון מציגה קופסאות ברזל ובהן דפים תלושים עם צילומי מסגדים מאיראן של פעם, מכוסים חלקית במלט ובעלי זהב במשחק בין גילוי להסתרה.
- נלי אגסי, החיה בשיקגו, יצרה בדיאלוג עם שק את העבודה "בֶּצֶר" (זהב גולמי במקרא) – סריגה ותפירה של חוטי זהב, בדים ותכשיטים לאובייקט פיסולי אינטימי המזכיר לב או קרביים.
- דפנה שלום ואלנה צ'ארטי שטיין מנהלות דיאלוג של ידיים ומגדר. שלום יצקה בברונזה מוזהבת שתי ידיים גבריות המסמנות בשפת הסימנים ובכתב ברייל את המילה "אנחנו" (We) כקדושה סוציאלית המוקדשת ל"קהילת האחרים", ולצדה הציבה שק את יצירתה של שטיין מאיטליה – איקונה על עץ ובמרכזה יד נשית ענוגה עונדת טבעת במסורת הרנסנס.
- יורם חישין, שהחל לצייר באינטנסיביות בעקבות מותה הטרגי של אחותו הצעירה (וגילה שסבו היה צייר כנסיות בטולוז), חותם את המסע עם עבודה מופשטת מצופה שרף (Resin) בהשראת קיר לבנים בכנסייה גותית בטוסקנה, המחברת בין המילה הצרפתית לזהב (Or), המילה העברית "אור" וכתיבתו של קפקא.
כשפוסעים החוצה אל חומות האבן של מגדל דוד, מתבהרת התובנה המלווה את התערוכה כולה: הזהב עצמו לא השתנה מאז ימי הורדוס וביזנטיון, אך האדם המתבונן בו השתנה וכן המבט
