לפני שאני מתחילה אני חייבת להתוודות- כשהגעתי למופע של יהורם גאון במערת צדקיהו, הייתי בטוחה שאני מגיעה למופע משותף עם דודו טסה. אליו, כך לפחות חשבתי, אני יותר מחוברת, מכירה יותר שירים שלו והחיבור ביניהם יכול להיות מעניין. אך עם זאת, ולמרות אכזבתה הרבה של חברתי שהצטרפה אליי, בתום המופע לא הבנתי איך לא הלכתי למופע של יהורם גאון לפני כן.
האיש הוא כוכב רוק ואגדה מהלכת. המופע שלו מתובל בסיפורים על ירושלים של פעם, עם בדיחות (מצחיקות, תתפלאו) ושירים שהם נוסטלגיה שמרחיבה את הלב. אז נכון, לא היה חיבור קסום בין שני ענקים מוסיקאליים (ואולי, אם הידיעה תגיע למקומות הנכונים הצמד ישקול לחבר ספרדי לעיראקי), אבל היה לי חיבור מחדש עם שירי ילדותי ועם ירושלים.
מי שמכיר אותי יודע כי אחד משירי ירושלים האהובים עליי הוא "הנני כאן" (שכתב בגאונות חיים חפר), וגם כאן לא פסחתי על דמעה או שתיים כשגאון ביצע, במופלאות יש לומר, את אחד השירים הגדולים שנכתבו על העיר. שיר אהבה סמוי וגלוי לעיר שאתה אוהב, ירא וצמא לה בו בזמן. "זריחות רכות נשקו אותך פנים,
שקיעות כבדות נשקו אותך צוואר" שר גאון על הבמה, ומיד התגעגעתי לעיר, למרות שלא עזבתי אותה.
אך לא בבלדות עצר הגאון, אלא מיד ביצע מחרוזות בזו אחר זו של שירי "שלישית גשר הירקון", שהקהל דיקלם ללא פספוס וכמובן, שירי קזבלן האלמותיים, אותם שם גאון עם כובע העור הייחודי והסמלי שהוגש לו במהלך המופע על ידי אדון מהקהל, מחווה שהעצימה את החוויה והחזירה את כולם עשורים אחורה.
בשורה התחתונה- אין עת ורגע לצפות במופע של יהורם גאון, אך בהחלט כדאי להקדיש שעתיים בחיים לשמוע את זוכה פרס ישראל מזכיר לכולם מדוע אנחנו כאן. אין ספק שהוא עדיין כאן.
