חברי קבוצת התאטרון לאנשים מוגבלים של תיאטרון פסיק בירושלים לא נותנים לשום דבר לעצור אותם, לא על הבמה וגם לא מחוצה לה
הם עולים על הבמה ומתרגשים. הם לא שחקנים רגילים. הם שחקנים עם צרכים מיוחדים אבל נחושים בדעתם להראות לעולם שהם כמו כולם. הם מברכים על ההזדמנות שנפלה בחיקם להוכיח את עצמם על הבמה, להתנסות במשהו שלא חשבו שיוכלו לעשות.
הצטרפתי לחזרות השבוע של קבוצת התיאטרון לאנשים עם מוגבלויות מטעם תיאטרון פסיק בירושלים ובבימויה של איילת סטולר. בשיחה בהפסקה עם יהודית, מירב יצחק, לילך ואיריס הבנתי שאין כאן שום מגבלה, הכל בראש שלנו.
יהודית הנדלמן (72) מארמון הנציב: "ברור לי שאי אפשר להתעלם מהנכות שלי אבל זה לא משהו שאני נותנת לו יותר מדי מקום. אני רוצה להראות לעולם שגם אנשים עם מוגבלות הם אנשים כמו כולם. ומוגבלות לא צריכה למנוע מאתנו לעשות דברים כמעט כמו כולם במיוחד על הבמה'".
מירב הנדין: "המשחק נותן לי הרגשה של שחרור, לצאת מעצמי ולהיות מישהו אחר".
יצחק בוים: "השתתפתי במספר סדנאות, גם של אנשים בעלי צרכים מיוחדים וגם של רגילים ואין שום דבר שונה. המקצועיות היא אותה מקצועיות ואני יכול אפילו להגיד שהרצינות על הבמה הייתה בסדנה של האנשים בעלי הצרכים המיוחדים הייתה גבוהה יותר".
איך התחלתם בקבוצת התאטרון?
יהודית: "אני התחלתי עם מישהי אחרת באוניברסיטה, יום אחד הגעתי לכאן (המרכז להגשמת חיים עצמאיים בשכונת קטמונים בירושלים) ושאלו אותי אם אני רוצה לשחק. זה נורא הצחיק אותי, מה הקשר שלי עם משחק? והסקרנות הרגה אותי. אמרתי לעצמי שאבוא בכל זאת לנסות ונראה מה יהיה. הגעתי והיה לי מאוד כיף. היפה והחיה הייתה ההצגה הראשונה ששיחקתי בה כאן ומבחינתי זה היה איזשהו פורקן. יכולתי לצעוק, לקלל ולעשות מה שאני רוצה על הבמה, מה גם שעוד מחאו לי כפיים בסוף, וזו הייתה תחושה מדהימה".
יצחק בוים:"אני מתנדב כאן מזה שנה. מבחינה תאטרלית, אני משחק בסדנאות המשחק של תאטרון פסיק .השתתפתי בכמה הצגות ומטבע הדברים שיחקתי ואני משחק תפקידים של אנשים זקנים".
לילך שוב: "אני משחקת כבר שבע שנים, גם כאן וגם במסגרות אחרות וגם אני כמו יהודית התחלתי כאן עם היפה והחיה".
אנשים יכולים להיות אכזרים וללגלג על אדם שונה או מוגבל. יש לכם מסר שתרצו להעביר בהקשר הזה?
יהודית: "הייתי בוועדה רפואית שהחליטה לנתח אותי כדי להאריך לי את הרגל ולא הסכמתי. הפרופסור שעמד בראש הועדה אמר לי 'נו ויותר טובה הנעל המכוערת שלך?' מפה אפשר להבין שזה לא רק נוער, גם אדם משכיל ומבוגר יכול להיות חסר רגישות וטיפש".
קבוצת התיאטרון עם אוכלוסיית צמי"ד פועלת זו השנה הרביעית במרכז לחיים עצמאיים שבשכונת קטמון. והשוני היחידי, מספרת איילת סטולר במאית ושחקנית, בוגרת ביה"ס לתיאטרון חזותי, הוא המגבלה הפיזית שלא מאפשרת עבודה פיזית ותנועתית על הבמה.
"העבודה איתם שברה סטיגמות", היא מוסיפה, "אני אגיד משהו שהוא קצת לא פוליטיקלי קורקט, המוח שלנו מקשר באופן אוטומטי מישהו שהוא צולע עם מישהו שהוא מפגר, העיניים שלנו מסתכלות על מישהו שהוא צולע גרוע יותר מבן אדם על כיסא גלגלים".
ומהי הדרך להתמודדות?
"אפשר להתמודד עם זה בדרך של חינוך, למרות שבהרבה מקרים גם ההורים המחנכים שבויים בתוך העניין הזה של ההבנה השגויה והם לפעמים גם נבוכים מאוד. הדרך הכי טובה בעיניי זה המפגש דרך האמנות . בהצגה יש רווח כפול, כי אתה גם נהנה ממנה בתור משהו אמנותי ואתה גם לומד על עצמך על החיים ועל מה זה נכות. דווקא אמנות מביאה את זה הרבה יותר חזק מכל הרצאה.
"המסר עובר דרך העיניים של הקהל, ככל שהקהל רואה אותנו מופיעים, המסר עובר בצורה יותר חזקה. כשמזמינים את הקהל לראות את ההצגה, חשוב לנו להדגיש להם שהם באים לראות הצגה ובמקרה השחקנים הם בעלי מוגבלויות . זה גם תלוי ברמת האינטליגנציה של הקהל איך הוא מקבל את מה שהוא רואה, לדעתי אלו דברים שמקבלים בחינוך מהבית' מספרת איריס".
תיאטרון פסיק הוקם בשנת 1997 על ידי אסי שמעוני, עוזי ביטון ושמוליק הדג'ס כולם ירושלמים בוגרי ניסן נתיב שרצו ליצור תיאטרון בועט בירושלים ולא לעזוב לת"א.
את הפרוייקט עם אוכלוסית צמי"ד החלו כבר לפני 13 שנה אז בשיתוף אקים עבדו עם מבוגרים בעלי צרכים מיוחדים וקבוצה שנקראת תיאטרון יוצר שינוי הנתמכת על ידי משרד הרווחה בבימויה של איילת סטולר, קבוצה שפעלה עם התיאטרון מזה כ-4 שנים.
"בתוך קהילת התיאטרון יש לנו המון קבוצות של חובבים, מגיל 20-80 שבאים כי הם רוצים ואוהבים לעשות תיאטרון. לצד הקבוצות האלה, יש לנו קבוצות תיאטרון של אנשים בעלי צרכים מיוחדים יש באקי"ם קבוצה בשקל ואת מה שראית ואנחנו הולכים לפתוח גם קבוצה לנוער בסיכון בזמן הקרוב", מספר אסי שמעוני.
מה ההבדלים מבחינתך בעבודה עם שחקנים רגילים לבין עבודה עם שחקנים בעלי צרכים מיוחדים?
"ההבדל הוא בהבנה. אנחנו לא מתעסקים רק בעצמנו, אלא גם באחר".
האם יש סיכוי לדעתך שהתיאטרון הרפרטוארי אי פעם ישלב בתוכו שחקנים בעלי צרכים מיוחדים?
"הסיכוי לדעתי הוא מאוד נמוך, בשיא הכנות. קורה אחת לכמה שנים ששחקן מקבוצת החובבים הרגילה עושה את המעבר להצגות הרפרטואריות, אז קל וחומר המעבר של שחקן עם צרכים מיוחדים כמעט בלתי אפשרי. הערבוב הוא מאוד מורכב. אבל אני מאוד רוצה שהעשייה הקהילתית תתפתח בקצב שהתאטרון יוכל להכיל אותו. מעות חנוכה למשל, בטווח השנים יכול להיות פרוייקט עצום עם המון פוטנציאל".
