ביום חמישי בערב, תחת תקרות האבן המיוחדות של ימק"א ירושלים, התקיימה אחת ההופעות המרגשות והחדשניות ביותר שיצא לי לחוות השנה: התזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד, בניהולו האמנותי של אלעד לוי, יחד עם הג'אזיסט הבינלאומי עומר אביטל.
כבר מהצלילים הראשונים היה ברור שלא מדובר בעוד קונצרט רגיל. החיבור בין צלילי האנדלוסית – שורשיים, עתיקים ועמוקים – לבין נגינתו וניצוחו של אביטל, שזורי ג’אז חופשי ונועז, יצרו תחושה של מסע בזמן ובמרחב. היצירה "חלום צפון אפריקאי", שנכתבה במיוחד עבור התזמורת, נפרשה על פני ארבעה פרקים כמו ציור מוזיקלי רב-צבעים: פיוטי וטעון רגש מצד אחד, וחדשני, מלא אנרגיה ותעוזה מצד שני.
כצופה, הרגשתי איך כל צליל מעלה זיכרונות לא שלי – זיכרונות קולקטיביים של מסורת, נדודים וגעגוע, שנארגו יחד עם אווירת ג'אז עכשווית ואוניברסלית. המפגש בין התרבויות והעולמות – ישראל, צפון אפריקה, ארה"ב והקריביים – הפך את הבמה למרחב שבו גבולות מתמוססים, והלב מתרחב.
מעבר לעושר המוזיקלי, בלטה מאוד ההרמוניה האנושית על הבמה: נגני התזמורת, מלאי כישרון ורגישות, קיבלו את אביטל בחום, כאילו מדובר בשיתוף פעולה טבעי ומתמשך. התחושה הייתה של בית, של משפחה מוזיקלית שחולמת יחד.
עבורי, זו לא הייתה רק הופעה – זו הייתה חוויה רגשית ואמנותית נדירה. יצאתי מהאולם בתחושה של גאווה גדולה: הנה מוזיקה ישראלית שמצליחה לשלב עבר והווה, מסורת וחידוש, מקומי ובינלאומי – וכל זה ברמה עולמית.
אין ספק שהמופע הזה, כמו האלבום החדש שהושק, הוא אבן דרך מרגשת במסע של התזמורת ושל עומר אביטל – ובעיניי, גם מתנה גדולה לקהל הישראלי.
