מול מאות חניכי מכינות קדם-צבאיות, בלב ירושלים, הוענק לפני יום העצמאות "אות העוז והתקווה" ל-78 נשים וגברים שמסמלים את פניה היפות והכואבות של ישראל במלחמת "חרבות ברזל". מהעדות המצמררת של אגם ברגר ועד למסר של נתן שרנסקי – ערב של תהילים, כינורות ואמונה יוקדת בצדקת הדרך.
כתב וצילם איתן אלחדז ברק
באמפיתאטרון של מוזיאון הסובלנות בירושלים, בערב שבו רוח האביב הירושלמי התערבבה בריח כבד של זיכרון ותקומה, התקבצו אמש מאות חניכי מכינות קדם-צבאיות מכל קצוות הארץ. הם הגיעו כדי לחזות בטקס "אות העוז והתקווה", עיטור שמוענק על ידי המדרשה למנהיגות "עין פרת" לאלו שהפגינו תושייה, מנהיגות ואומץ לב יוצא דופן בשנה המאתגרת ביותר בתולדות המדינה.
המספר 78 לא נבחר במקרה; הוא כמניין שנותיה של מדינת ישראל בקוממיותה, תזכורת לכך שהמאבק על הבית מעולם לא פסק. המנחה, אברי גלעד, פתח את הערב בנימה מפוכחת: "אנחנו מציינים 78 שנות קוממיות, ועדיין נמצאים במאבק על עצם קיומנו". גלעד נגע בפרדוקס הישראלי של 2026 – עם שעשוי מאהבה וחסד, המוצא את עצמו מותקף בחזיתות רבות, אך נאלץ להתמודד גם עם "חזית של אי-שפיות עולמית" הרואה בטוב את התגלמות הרוע. "החזית הקריטית ביותר," סיכם, "היא החזית הפנימית. שם הניצחון האמיתי."
הניגון של אגם: בין מצעד החיים למנהרות חמאס
הדממה באולם הייתה מוחלטת כשעל הבמה עלתה אגם ברגר, החטופה שחזרה מהשבי והפכה לסמל של חוסן רוחני. אגם, בכינור בידה, חיברה בקשת אחת בין עבר, הווה ועתיד. היא שיתפה את הקהל בחוויה המצמררת של נגינה בכינורו של שורד שואה במצעד החיים – פעם אחת בשנה שלפני החטיפה, ופעם נוספת השנה, כניצולה בעצמה.
"להמשיך את המנגינה ואת החיים כמו שאנחנו עושים עכשיו," אמרה אגם בקול יציב. כשנשאלה על העוגנים שהחזיקו אותה בחיים בתוך החשיכה של מנהרות חמאס, דיברה אגם על אמונה שאינה תלויה בדבר: "הייתה לי תמיד הרגשה שאלוהים מלווה אותי בכל צעד. ידעתי שאחזור למשפחה שלי, ורציתי לחזור כמה שיותר שפויה, בגוף ובנפש". היא תיארה כיצד הידיעה שעם ישראל נלחם עבורה בחוץ שימשה לה כחבל הצלה נפשי. "אנחנו פה כדי להישאר," חתמה, ומאות בני הנוער באולם הגיבו במחיאות כפיים סוערות שביטאו הערצה עמוקה.
אימה של אגם, מירב ברגר, חשפה את הצד השני של המטבע – גבורת העורף. מירב תיארה את השבועות הראשונים שבהם אגם הוגדרה כ"מנותקת קשר", זמן של תהילים בלבד בתוך ריק של חרדה. היא שיתפה בשיחה הגורלית עם הרב אהרון לוי, שהתקיימה עשרה חודשים בלבד אחרי שאיבדה את אימה. כשהרב שאל אותה מה הדבר שהכי קשה לאגם בשבי, ומירב ענתה "הדאגה שלה אלינו", הוא הציב בפניה אתגר: "אז אל תתני לה סיבה לדאוג". מאותו רגע, מירב החליטה לחיות בחוסן, כאילו אגם צופה בה בכל רגע.
הצוואה של רבי עקיבא ורוח החטיבה
מרים פרץ, "אם הבנים", לקחה את המיקרופון והפכה את המושג "תקווה" מתחושה ערטילאית לתוכנית עבודה. היא שזרה בנאומה את דמותו של רבי עקיבא, שראה שועל יוצא מקודש הקודשים וצחק בזמן שחבריו בכו. "רבי עקיבא לא צחק כי הוא לא ראה את החורבן," הסבירה פרץ, "הוא צחק כי הוא ידע שאם נבואת החורבן התקיימה, גם נבואת הנחמה תתקיים". היא פנתה למשפחות השכולות ואמרה: "התקווה היא בחירה. לקום מהמיטה כשיש לך כל סיבה להישאר בה. כשאתה קם ומתמודד – אתה מקבל כוחות."
הרוח הזו הדהדה גם בדבריו של מפקד חטיבת כפיר. הוא תיאר חטיבה שהיא "בבואה של החברה הישראלית" – חילונים, דתיים וחרדים שנלחמים כתף אל כתף ברצועת עזה ובלבנון. המפקד הקריא מתוך מכתבו האחרון של סמ"ר נווה יאיר אסולין ז"ל, שנפל בקרב: "אם כבר למות, אז בעד ארץ ישראל. זו הזכות והמצווה הכי גדולה שיהודי יכול לרכוש לעצמו". המפקד הדגיש כי הגבורה הצבאית יונקת את כוחה מהאחדות האנושית הזו, שהיא תנאי הכרחי לניצחון.
רשת הביטחון של העם היהודי
אסיר ציון לשעבר, נתן שרנסקי, חיבר את המאבק הנוכחי למסורת ארוכת שנים של התנגדות יהודית. הוא שיתף בשיטות הפסיכולוגיות שבהן השתמש בכלא הסובייטי כדי לשמור על שפיותו. "החוקרים אמרו לי שכולם שכחו אותי," סיפר, "אבל אני דמיינתי יהודים בכל העולם מפגינים למעני. התברר שהתמונה הזו הייתה האמת המוחלטת." שרנסקי הדגיש כי תפקידנו כחברה הוא להוות "רשת ביטחון" עבור אלו שנמצאים בחשיכה, ולהבטיח להם שהמאבק עבורם לא פוסק לרגע.
פסיפס של גבורה אזרחית ומקצועית
הטקס הוקיר גם את אלו שפעלו מאחורי הקלעים, בשקט ובנחישות:
סמי אלקרינאווי: יזם התיירות ממצפה רמון, מוסלמי ציוני שהפך את עסקיו לבית חם עבור מאות משפחות מפונות מהעוטף. אלקרינאווי מסמל את השותפות הגורלית שנוצרה במלחמה הזו בין כל חלקי החברה הישראלית.
ד"ר אסי שרון: מי שאחראית על מערך זיהוי השיניים במשטרה מאז ה-7 באוקטובר. בעבודת קודש קשה ומפרכת בשורה, היא זיהתה חללים רבים וחטופים שהובאו לקבורה, ובכך העניקה למשפחותיהם את היכולת להתחיל בתהליך האבל והפרידה.
שרית אוחיון: שסיפורה הרעיד את האולם – איבדה את בעלה ובנה שיצאו בחירוף נפש להגן על אופקים. שרית, במקבלת האות, מסמלת את המחיר הכבד ששילמו משפחות שלמות שיצאו להגנת הבית ללא היסוס.
סיום וסיכום: מבט קדימה
כשהערב הגיע לסיומו, ומאות חניכי המכינות קמו לשירת "התקווה", היה ברור כי ה"אות" שניתן על ידי עין פרת הוא הרבה מעבר לעיטור פורמלי. זהו הצהרת כוונות. זהו מפגש בין דור העבר, שכבר ראה חורבנות ותקומות, לבין דור העתיד, שעומד בפני האתגר הגדול של חייו.
הטקס במוזיאון הסובלנות הוכיח כי הגבורה הישראלית של 2026 אינה נמדדת רק בכלי נשק, אלא ביכולת של אמא להחליט שהיא חזקה עבור בתה השבויה, ביכולת של רופאה לזהות חיים בתוך המוות, וביכולת של עם שלם להמשיך לנגן את הכינור של שורד השואה בלב הגשם.
"אנחנו ננצח," סיכמו הדוברים בזה אחר זה, לא מתוך קלישאה, אלא מתוך הכרה עמוקה בשרשרת הדורות שסירבה להישבר לאורך 78 שנים, ותמשיך לצעוד גם הלאה. עם ישראל חי.
