כך מבזבזים כספי ציבור במדינת ישראל ומה הדבר הקטן שיעזור לעצור את שיטפון הכסף שנלקח מאיתנו – האזרחים. תומר אביטל בעל המיזם 100 ימים של שקיפות בטור בועט חדש
כאשר עבדתי בעיתון ״כלכליסט״ ככתב כנסת התגוררתי מול המשכן. על ארון הבגדים העתיק, כיאה לדירת נחלאות מתפוררת, תליתי פתק. Cui bono נרשם עליו – ״מי מרוויח מזה?״ בלטינית.
ההנכחה הקבועה של השאלה עזרה לי להתמקד. בכל פעם שסעיף מוזר צץ פתאום ברפורמה שנדונה בוועדת הכספים, בכל פעם שדיון בחוק בוטל, או אפילו כשראיתי כותרת מוזרה – השאלה ״מי מרוויח?״ כיוונה אותי לבעלי האינטרסים שפעלו מאחורי הקלעים. רובם, אגב, שיתפו פעולה כשפניתי אליהם – צריך היה רק לדעת לחפשם ולשאול את השאלות הנכונות.
כעבור שנתיים צירפתי פתקית נוספת: ״כמה זה עולה?״ הבנתי שהשאלה הפשוטה הזו חשובה לא פחות. כי לכל דבר בעולם הציבורי יש מחיר – מעריכת כנס פעילי מרכז ועד שכירת יועץ תקשורת חיצוני. את החשבון – משלמים כולנו. השאלה הזו הולידה לא מעט כתבות, כי למרבה הצער, כשבודקים מגלים שלא מעט אירועים ציבוריים כרוכים בעלויות כבדות ובלתי מוסברות.
חטטנים חסרי מנוח
לאחרונה, למשל, התגלה בזכות התנועה לחופש המידע שמסיבת הפרידה מהרמטכ״ל בני גנץ עלתה למשלם המיסים 600,000 ש"ח. הסכום מכעיס במיוחד כי המשאבים להפקת ארוע בחינם כבר קיימים בצה"ל (אמנם המטבח הצה"לי טעון שיפור, אבל שהרמטכ"ל יאכל את הדייסה שהשאיר לטבחים ממורמרים לבשל). הפרידה מהמפכ"ל דנינו לקחה לנו 300 אלף ש"ח, 70 אלף נוספים שולמו לאבי נוסבאום וקרן פלס שהופיעו שם. מספרים לא חסר. הנה עוד אחד שגיליתי יחד עם יעל עבאדי מ׳תכנית חיסכון׳ של ערוץ 2 שלא הספקנו לפרסם: סדרה בת 12 פרקים בחינוכית על יסודות הדמוקרטיה בכיכובם של יולי אדלשטיין ושתי בובות עלתה לכנסת (כלומר לנו) כ-600 אלף שקל. הרעיון חשוב, אך בסוף שילמנו מעל חצי מיליון שקל על סדרה שבעיקר מפארת בעיני ילדים את הכנסת.
ומה עם חגיגות יום הולדתו ה-67 של המשכן, שהתקיימו ממש עכשיו? כ-400 אלף שקל. אבל תקשיבו לזה: רוני זינגר, העיתונאית המצוינת של ״כלכליסט״, ביקשה לקבל את פירוט העלויות מדובר הכנסת. "זו חטטנות״, השיב לה, ״ואני לא מחויב לענות כמה עלה כל פרט ופרט. מספיק שמסרתי את הנתון הכללי".
האוקסימורון
התשובה הזו איננה חריגה. לא מעט דוברים נוהגים באדנות אף שמדובר בכספינו. רבים אחרים משתפים פעולה, מבינים את ההיגיון שבבקשות ועושים הכול כדי לעזור (ראו את דירוג הדוברים, שבקרוב ייערך בתקווה מחדש, בשיתוף ארגון העיתונאים). אבל הדוברים הסרבנים (שלרוב נוהגים כך בהוראת השר) פוגעים אנושות במִנהל התקין.
כספי ציבור וחטטנות הם אוקסימורון, אבל נמאס משיימינג, ולכן אני רוצה פשוט לפנות ללבם של עובדי הציבור המסורים ולהציע את ההצעה הבאה: מהיום, פרסמו את עלותם המפורטת של כלל האירועים מראש. הציגו את התקציב ברזולוציה שקיימת במחשב שלכם ממילא (כך אפשר לקוות, לפחות) – מראש וביוזמתכם.
תרוויחו מכך פעמיים:
ראשית, יֵצא העוקץ מהנתונים: כל איש תקשורת יסכים שעצם השקיפות מורידה את "מקדם הסקוּפּיות" בחמישים אחוז לפחות.
שנית, אולי יתעוררו ספקים אחרים, שיכולים להציע את אותו שירות במחיר זול יותר. קופת המדינה, שיום אחד תעמוד לרשות ילדיכם – תודה לכם.
דוגמא אחת, שאינה מייצגת בהכרח, היא אחד המשרדים הממשלתיים, שלקראת ט"ו בשבט הקודם הוציא כ-26 אלף ש"ח לקניית מארזים של פירות יבשים – כך נחשף בזכות בקשה לגלות את כלל הוצאות המשרד של התנועה לחופש המידע.
כששוחחתי על כך עם עובד באותו משרד הוא אמר לי ״אלוהים ישמור – קיבלנו כמויות על גבי כמויות של פירות יבשים. לא ידענו מה לעשות איתם. בלשכת המנכ״ל ריצפו בשביל הצחוקים את החלונות במארזים של פירות. קיווינו שאלה עודפים. עכשיו אני יודע שאלה 26 אלף שקל מכספי הציבור שהלכו ברובם לפח״.
המוסד – חשאיים וחסכנים
וכשדברים מתפרסמים – ההתנהלות משתנה. ראו איזה פלא: לאחר הפרסומים המביכים ממסיבות הפרישה של הרמטכ"ל ושל המפכ"ל הצליח תמיר פרדו, ראש המוסד היוצא, לקיים לפני כשבועיים מסיבת פרישה צנועה יחסית, בהשתתפות אמנים מתנדבים. עלותה? שליש ממחיר המסיבה שנערכה לבני גנץ ומחצית ממחיר המסיבה של יוחנן דנינו.
הסכנה האמיתית, בסופו של דבר, היא לא שחיתות אלא אדישות. כאשר הכסף לא יוצא מכיסך, וכאשר אתה יודע שאיש לא יבקר את גובה ההוצאה – התוצאה היא שפשוט לא אכפת לך. מדובר במערך תמריצים פשוט מאוד. בואו נשנה אותו.
