אני וילדים זה נושא מאוד מורכב. זה כמו מערכת היחסים שלי עם בעלי חיים (בעיקר כלבים). חס ושלום שלא תחשבו שאני משווה את הילדים שלכם לכלבים או משהו (לפעמים נדמה שחלקכם עושים את העבודה נהדר בשביל כולנו…), אלא אני פשוט מנסה להסביר לכם את המורכבות שלי ליצור הקטנטן והחמוד (שוב, הילד לא הכלב), שהחופש הגדול גרם לי לא לרצות להביא אחד לעולם. לעולם.
אז נכון, אנחנו אחרי החופש הגדול ופתאום יש אופוריה באוויר, הורים מסתובבים עם חיוך על הפנים, פתאום אימהות מתאפרות והאבות נראים חטובים מתמיד. יש סרטונים ברשת בסגנון "כמה טוב שבאת הביתה" רק הפוך. העיגולים השחורים מסביב לעיניים נעלמו כליל והילדים? טוב, הם הבעיה של המורה עכשיו. האומנם? נחזור לזה.
בגיל 14 התחלתי לעבוד במכון יופי. ניקיתי, סידרתי ובעיקר- הקשבתי. הקשבתי לשיחות נשים, אימהות, על ילדיהן. שמעתי מי גאה יותר, מי עצבנית יותר, מי מנסה יותר ומי דוחפת יותר (אגב, עבודה כזו בגיל כזה גורמת לך לפתח שנאה קלה למגדר שאת משתייכת אליו. רק שתדעו). ובמשך שנים ראיתי וצפיתי באימהות. אימהות שהתייחסו לילדים שלהן בגסות והיו לא חברותיות, אימהות עסוקות, אימהות מבשלות ואימהות מצחיקות. המנצחת הגדולה תמיד הייתה אימא שלי שהצליחה לסבול בת בלתי נסבלת כמוני שעשתה לה את המוות (אגב, אימא שלי תמיד הייתה האימא הקולית, המארחת המושלמת והכי חברמנית שיש. כן, חברמנית).
לאורך השנים זה הלך ונהיה נורא יותר. אולי זה הדעות שצברתי במוח לאורך השנים אבל עניין ההורות לא קסם לי כל כך. זה היה נראה מתיש, מעייף וחסר טעם. "מוצצי חיים"- ככה כיניתי את התינוקות. כמובן שככל שבגרתי וחברותיי נכנסו להריון בזו אחר זו, הבנתי שאני גם לא כל כך נמשכת לרעיון של לשאת תינוק בעצמי. האינטרנט התפתח ופייסבוק נוצר ופתאום מצאתי את עצמי במקום שבו לא זורחת השמש עבורי, אבל ניכר שעבור מספר אימהות היא זורחת מהתחת שלהן.
תמונות של הנקה או הריון; שיתוף חוויות מהילד או הילדה; בדרך לגן; בדרך חזרה מהגן; בפורים; בחנוכה.. וזה לא נגמר. כל אלה הציפו אותי והאמת פיצצו לי את המוח. ואז נולדה לי אחיינית משל עצמי. כזו שאתה מחזיק ומתאהב כי היא מביטה בך בעיניים הכחולות שלה. ואז היא לומדת לחייך. וכל חיוך שלה ממיס את הלב. ואני יודעת שהכל השתנה: אני לא רוצה ילדים אבל אני אוהבת אותם. מאוד.
נקודת המפנה האמיתית קרתה דווקא בחצי השנה האחרונה. מלבד להיכרות עם הורים מדהימים (שמלא כאלה פגשתי בדרך, כולל אלו שלי) גיליתי הורים יצירתיים שגורמים להכל להיראות קליל ומגניב. חברתי רעות נסעה לחו"ל והשאירה לבעלה בגדים עם פתקים לכל יום שבו היא נעדרת; מרינה (כן, אותה מרינה משבוע שעבר ששלחה לבנה תמונות עירום) איימה על בנה המתבגר שאם לא יחזור עד 11 בלילה הביתה היא תתחיל לשלוח תמונות מביכות לכל החברים שלו (הילד התייצב בזמן), אורן מתרגש כל כך מהבן שלו שהוא החליט לפתוח פורטל לאבות בשם "אבא של" ולספר על זה לכל העולם (ואפילו להודות שהוא היחיד שלא רוצה שבנו יחזור לבית הספר באחד בספטמבר) ואחותי פתחה ערוץ יו טיוב לבנות שלה שבו הן מספרות על ההתנסויות שלהן מ"צומצומים" (הפוגים של דור ה-Z) ובכך הצליחה לשלב את 2 האהבות של הבנות: יו טיוב וצומצומים. לאט לאט אתה מבין שאף אחד הוא לא ההורה המושלם, ושגם אתה בטח לא תהיה, אבל לפחות אתה יכול להיות יצירתי ולמצות מזה את הטוב ביותר. לרשום ולשמור.
