"בלילות הכי קרים אוחז אדם באמונה/ שימים מאושרים עוד מחכים לו בפינה / כשהשמש מסתתרת ונשארת עננה /יש סיכוי שהיא חוזרת רק בזכות האמונה .
כל אחד וכל אחת בכל לשון ומדינה / נפרדים בשם הדת ונפגשים באמונה / הנוצרי המוסלמי וגם הבן של השכנה /מקווים לחיות מחר ולהיות באמונה .
כבר אמרו ממזמן שהרצון ניתן בכוונה/ כל הדרך מהלב להשגחה העליונה / כשלמדנו לדבר את המילה הראשונה/ לא היה דבר אחר הייתה שם רק האמונה.
(מתוך: "אמונה" שוטי הנבואה. מילים ולחן: רואי לוי).
כמה צבעים וצורות יש למושג הזה: אמונה. המילה הזו יוצרת בתוכה משמעויות כל כך רבות ומהווה מקור ובסיס לתככים וחיכוכים, לפעמים עמוקים עד כדי אלימים.
אני אדם מאמין. לפעמים אני מוצאת את עצמי מסבירה ש"אני לא דתייה, אני גם לא שומרת שבת, אבל אני מתפללת ומאמינה גדולה בבורא עולם. כן, אני שומרת כשרות, אבל אני אוכלת במקומות שפתוחים בשבת…". אני לא באמת צריכה להסביר, אני יודעת, אבל מצחיק אותי מאד שזה ההסבר. שההסבר מלווה בחוקים דתיים כפי שהם נקבעו לאורך השנים. הרי האמונה שלי היא לא דתית. אולי לא רק דתית. כלומר, מקורה ביהדות אבל ביהדות החכמה, הערכית והצודקת.
אני לא יודעת אם חובשי הכיפה, לובשות השמלות, החבר'ה עם השטריימלים או אלה עם הג'ינס והציציות חשים כמוני. אבל זה לא משנה. כי האמונה לא שייכת לאנשים דתיים. אמונה קיימת בכל מקום, בכל זמן ובכל דקה. גם האתאיסט המוחלט יכול להאמין במשהו, או במישהו. יש שיאמינו בבורא יחיד ואחד לעולם בו אנחנו מתקיימים, יש שיאמינו בכושר ותזונה נכונה, יש שיאמינו באוכל טוב ותפנוקי החיים, יש שיאמינו ביצירה, יש שיאמינו בעצמם ויש שיאמינו בשמש ובירח.
נכון, לפעמים זה נראה כאילו מישהו תפס בעלות על אמונה. אותו מישהו (או קבוצת אנשים) שיאמרו לנו מה לאכול, מתי לאכול, איך להתנהג, איך להתלבש, מה לומר ומה אסור לומר, ואיפה לומר את זה. לא לכולם זה מתאים. גם לי לא. בחופש הגדול בסיום כיתה י"א החלטתי לצום בתשעה באב. עד אז לא הרגיש לי נכון ופתאום הבנתי איזה ערך יש לסגפנות אישית בשל ערכים חברתיים. אני צמה בגלל שנאת חינם. לא צמתי כי מישהו אמר לי לצום, אני גם בטח לא מקפידה על נהלים מאד ברורים (של מי?) בנוגע לצום וליום הזה. ואני גם לא חייבת הסברים לאנשים למה אני לא צמה בעוד צומות. זו החלטה מאד ברורה ביני לבין המקום לבין הלב לבין החברה- לשון הרע – אאוט, אהבת חינם- אין.
ואולי יהיו כאלה שהתרגלו לומר בבוקר "מודה אני", אבל אני לא. אולי הם התרגלו לבוא לבורא עולם בטענות ותואנות, אבל אני? הפסקתי באיזשהו מקום לבקש. אני רק אומרת תודה. תודה שאני חיה. תודה על הרע ועל הטוב שבחיים. תודה על ההבנה שכל מה שקורה לי בחיים הוא שיעור שאני לומדת ממנו כל כך הרבה. תודה שיש כאלה שמפקפקים כמו אלה שקיצוניים- כי הם מחזקים את האמונה שלי, את האמת שלי ואת הדרך בה בחרתי.
אין דרך להסביר אמונה. זו שמושכת אותי כמו חוט להמשיך וליצור ולכתוב ולשיר ולרקוד ו… לחיות. זה כמו סרט של דיסני, כזה שעמוס בצבעים וסיטואציות חלומיות, מלווה בתזמורת שלמה. ואז רואים את הגיבור או הגיבורה מתעופפים באוויר ויש אבק כוכבים שמלווה אותם…כמו קסם. אני חושבת, שאם אתה לא מרגיש את כל זה ביום-יום, בדברים שאתה עושה, אז חסר לך הקסם הזה בחיים. אתה תחיה, אבל זה לא יהיה קסום. באסה לא?
