כמרים קתולים, רבנים ונגן גיטרה מוסלמי שרו יחד בשלוש שפות את השיר המרגש "למען אחיי ורעיי" באירוע היסטורי לציון 60 שנה ל"נוסטרה אטאטה", ההצהרה שמה קץ למאות שנים של עוינות בין דתית בין היהדות לנצרות.

איתן אלחדז ברק

בירושלים של פברואר 2026, אל מול חומות העיר העתיקה, צוינה נקודת זמן היסטורית: שישים שנה להצהרת "נוסטרה אטאטה" (Nostra Aetate). המפגש, שאורגן על ידי הוועדה ליחסים דתיים עם היהודים בוותיקן והוועדה היהודית הבינלאומית להתייעצויות בין-דתיות (IJCIC), לא היה רק טקס זיכרון למסמך עבר, אלא בחינה נוקבת של הברית היהודית-קתולית אל מול המציאות המורכבת של השנה האחרונה.

המהפכה השקטה של 1965

כדי להבין את חשיבות האירוע, יש לחזור ל-1965. הצהרת "נוסטרה אטאטה" ("בעת הזאת") שפרסם האפיפיור פאולוס השישי, חוללה רעידת אדמה תיאולוגית. היא שמה קץ ל"לימוד הבוז" בן אלפיים השנה, זיכתה את העם היהודי מאשמת צליבת ישו והוקיעה לראשונה כל צורה של אנטישמיות. אתמול, 60 שנה אחרי, התברר שהמסמך הזה הוא עדיין חבל ההצלה המוסרי של הדיאלוג.

"האנטישמיות היא חטא נגד אלוהים"

תחת הנחייתו של מר דיוויד מייקלס, נשאו הדוברים המרכזיים הצהרות שחלקן הדהדו בעוצמה רבה באולם:

  • הוד מעלתו הקרדינל קורט קוך (נשיא CRRJ): בדבריו הבהיר הקרדינל כי עבור הכנסייה, המאבק באנטישמיות הוא חובה דתית עליונה. "האנטישמיות אינה רק פשע נגד האנושות, היא חטא ישיר נגד אלוהים ודחייה של השורשים הנוצריים עצמם. מי שפוגע ביהודי, פוגע בבשורה הנוצרית".

  • הרב מארק דראץ' (יו"ר IJCIC): ביטא את הכאב היהודי מאז השבעה באוקטובר: "היחסים שנבנו בשישה עשורים הועמדו למבחן עליון. היו רגעים שבהם הרגשנו שהשתיקה מצד גורמים דתיים רועמת מדי. המפגש הזה הוא הוכחה שגם כשכואב, אנחנו בוחרים בדיאלוג שדורש מאיתנו להיות אמיצים וישרים יותר".

  • המקהלה הבין דתית – אמן

השבעה באוקטובר במוקד הדיון

בפאנל המרכזי, בהנחיית העיתונאי מתי פרידמן, עלו סוגיות בוערות. קרול נוריאל (מנכ"לית הליגה נגד השמצה בישראל) הציגה את האתגר של האנטישמיות המודרנית המתחפשת לביקורת פוליטית. הבישוף רפיק נהרא והבישוף אטיין וטו הדגישו את הצורך באמפתיה נוצרית עמוקה לכאב היהודי לאחר הטבח, מתוך הבנה שזו הדרך היחידה לשמר את צלם האלוהים שבדיאלוג. הרב נועם מרנס הוסיף כי "נוסטרה אטאטה" חייבת להפוך לכלי חינוכי לדור הצעיר, שאינו זוכר את תקופת האיבה.

אחד מרגעי השיא של האירוע היה כאשר מרים קתולים, רבנים ונגן גיטרה מוסלמי שרו יחד בשלוש שפות את השיר המרגש "למען אחיי ורעיי" באירוע היסטורי לציון 60 שנה ל"נוסטרה אטאטה", ההצהרה שמה קץ למאות שנים של עוינות בין דתית בין היהדות לנצרות.
הביצוע המרגש לשיר "למען אחיי ורעיי" הוא התמצית המזוקקת של המפגש ההיסטורי שנערך בסוף השבוע במלון אוריינט. כשהשירה עוברת בין עברית, ערבית ואנגלית בקולותיהם המשותפים של רבנים, כמרים ונגן סופי, היא מעניקה ביטוי חי ומרטיט למהפכה שהחלה לפני 60 שנה עם הצהרת "נוסטרה אטאטה" – המסמך ששינה את פני ההיסטוריה, ביטל דורות של עוינות דתית והניח את היסודות לאחווה בין הכנסייה הקתולית לעם היהודי.
במציאות הטעונה של השנה האחרונה, ועל רקע הדיונים הנוקבים בכנס על אירועי השבעה באוקטובר והצורך בעמידה איתנה מול האנטישמיות, הרגע המוזיקלי הזה הפך מהצהרה תיאולוגית לתפילה אנושית משותפת, המוכיחה שגם מול השבר העמוק ביותר, הברית הבין-דתית בירושלים נותרה עוגן של תקווה.

כדי להבין את חשיבות האירוע, יש לחזור ל-1965. הצהרת "נוסטרה אטאטה" ("בעת הזאת") שפרסם האפיפיור פאולוס השישי, חוללה רעידת אדמה תיאולוגית. היא שמה קץ ל"לימוד הבוז" בן אלפיים השנה, זיכתה את העם היהודי מאשמת צליבת ישו והוקיעה לראשונה כל צורה של אנטישמיות. אתמול, 60 שנה אחרי, התברר שהמסמך הזה הוא עדיין חבל ההצלה המוסרי של הדיאלוג.

כשמנהיגי הדת והדיפלומטים שוחחו בערב המיוחד הזה , צלו של אדם אחד ריחף מעל האירוע:
זהו ההיסטוריון הצרפתי – יהודי, ז'יל אייזק .אחת הדמויות המרתקות, הטראגיות והמשפיעות ביותר על העולם היהודי-נוצרי במאה ה-20. אם "נוסטרה אטאטה" היא המהפכה, אייזק הוא האיש שהצית את הגפרור.
אייזק היה היסטוריון צרפתי-יהודי מוערך מאוד, שנודע לפני המלחמה בעיקר בזכות סדרת ספרי הלימוד בהיסטוריה שכתב ("מאלה-אייזק"), עליהם התחנכו דורות של תלמידים בצרפת. הוא היה איש של עובדות, מחקר וסדר.
חייו השתנו מהקצה אל הקצה בזמן השואה. בשנת 1943, בעודו מסתתר בדרום צרפת, אשתו ובתם נעצרו על ידי הגסטאפו ונשלחו לאושוויץ, שם נרצחו.
המסר האחרון שקיבל מאשתו היה פתק קטן ובו כתבה לו: "הישאר ועשה את עבודתך, העולם מחכה לה".
אייזק פירש זאת כציווי לחקור את שורשי השנאה שהובילו להשמדת משפחתו ועמו.
"תורת הבוז" (L'Enseignement du Mépris)
זהו המושג האינטלקטואלי המפורסם ביותר שאייזק טבע. במחקרו הוא טען שהאנטישמיות הנאצית לא צמחה בחלל ריק, אלא התבססה על תשתית של מאות שנים שבהן הכנסייה לימדה את הנוצרים לבוז ליהודים.
הוא הראה כיצד הכינויים "רוצחי אלוהים", "עם מקולל" ו"עיוורים" חלחלו לתוך התודעה הנוצרית והפכו את היהודים למטרה לגיטימית.
התובנה שלו הייתה: כדי לעצור את האנטישמיות, צריך קודם כל לנקות את הליטורגיה והחינוך הנוצרי.
הפגישה ששינתה את ההיסטוריה (13 ביוני 1960)
רגע השיא בחייו היה הפגישה עם האפיפיור יוחנן ה-23. אייזק, יהודי חילוני וקשיש, הגיע לוותיקן מצויד במחקריו.
במקום נאומים תיאולוגיים, הוא הציג לאפיפיור עובדות על האופן שבו ספרי הלימוד הכנסייתיים מעודדים שנאה.
האגדה מספרת: בסוף הפגישה, אייזק שאל את האפיפיור: "האם יש מקום לתקווה?". יוחנן ה-23 ענה לו: "יש לך זכות ליותר מאשר רק תקווה".
בעקבות הפגישה הזו, האפיפיור הורה להקים את הוועדה שכתבה בסופו של דבר את "נוסטרה אטאטה".
ז'יל אייזק נפטר ב-1963, שנתיים לפני שהצהרת "נוסטרה אטאטה" אושרה סופית. הוא לא זכה לראות את הניצחון הרשמי של עבודתו, אך בסוף השבוע, 63 שנים לאחר מותו, המנהיגות הבכירה ביותר של הוותיקן והעם היהודי התכנסה בירושלים בזכות אותו דחף בלתי מתפשר שלו.

תגובות

להשאיר תגובה