עו"ד ניצנה דרשן-לייטנר הקימה ועומדת בראש עמותת 'שורת הדין', הנלחמת, בין היתר, מול ארגוני טרור בבתי משפט ותובעת בשם קורבנותיהם פיצויים בסכומי עתק. מה היא קיבלה מהבית שמסייע לה במאבקים אלה? דוד חרמץ במדור חדש: צופן גנטי – דברים שקיבלתי מבית הוריי
"נולדתי למשפחות שעזבו את איראן בשנות ה-1950 מטעמי ציונות נטו – הרבה שנים לפני המהפכה האיסלאמית", אומרת עו"ד ניצנה דרשן-לייטנר (47), "ועל הציונות הזו שלהם הם נדרשו לשלם במחיר כלכלי נכבד – לנטוש את כל רכושם. הן המשפחה של אבי ז"ל והן המשפחה של אמי התגוררו בכפר קטן, שלא קיים כיום. הם היו פלאחים – עובדי אדמה. בארץ הם נקלטו במעברת עמישב בפתח תקווה. אבא שלי היה אז בן 7 ואמא שלי בת שנתיים. בהמשך הם עברו לשכונת פג'ה בעיר".
כדי ללמוד את החומרים שעיצבו את אישיותה של דרשן-לייטנר לא מספיק להתארח בבית הוריה בפתח תקווה – צריך להגיע עד לאותו כפר שנמחה, בסמוך לעיר שיראז שבאיראן. "חיכוכים עם המוסלמים המקומיים היה עניין שבשגרה. היית צריך לעמוד על המשמר, כדי שהזכויות שלך והקניין שלך לא ייפגעו. והדבר הזה עבר גם להוריי".
דרשן-לייטנר משתפת אותנו במשהו נוסף, אחר, שאפיין את המשפחות מהן הגיעו הוריה – אהבת ההשכלה. הערך שניתן ללימוד. "באותה עת לנשים לא הייתה זכות ללמוד", היא ממשיכה, "הילדים – הבנים – היהודים למדו בבית הכנסת. סבתא שלי, אׅמהּ של אמי, החליטה שגם היא רוצה ללמוד. היא הלכה לבית הכנסת, עמדה בחוץ ושמעה דרך החלון את השיעורים. הקנאות הזו להשכלה עברה גם לבת שלה – אמא שלי. אמי, שהייתה יפת תואר, הייתה יכולה להשיג כל גבר שרצתה, אבל היא בחרה באבא שלי, שהיה איש ספר, ידען ומשכיל. הוא היה מורה ללשון ואהב אהבה גדולה מאוד את התנ"ך. ב-1966 אף נבחר לסגן חתן התנ"ך העולמי. הספרייה שלו הייתה עמוסה בספרי קודש, לצד ספרות יפה ושירה. וכל זאת הוא עשה עם עין רואה אחת בלבד, עד שאיבד את ראייתו לגמרי לפני 17 שנים".
דרשן-לייטנר זוכרת שאביה לא רק שדׅרבן אותה ללמוד, אלא גם כאב לו שהיא, לשיטתו, משחיתה את זמנה על שטויות. לא אחת כשראה את בתו צופה בתוכניות טלוויזיה 'רדודות' היה נוזף בה: "מה כבר ייצא לך מזה שאת רואה את התוכנית 'ריצ-רץ' או את 'זהו-זה'".
מצד שני ידעה הילדה ניצנה, כמו גם שלושת אחיה האחרים, שהשכלה, הרחבת ידע והעשרה, לא משנה באיזה תחום, תמיד יגרמו להוריה למתן אשראי כספי; ללא כל קשר למצבם הכלכלי. בכיתה ב' החליטה הילדה שהיא רוצה ללמוד פסנתר. ומיד ההורים קפצו דום, רכשו פסנתר וכמובן שכרו גם מורה שתלמד אותה. ניצנה נדרשה לשלם בתמורה בהתמדה וכך עשתה. "לאחר מספר חודשים המורה לפסנתר אמרה להוריי שאני מחוננת ושההמשך שלי צריך להיות בקונסרבטוריון. העלות שם הייתה גבוהה מאוד, אבל זה לא הרתיע את הוריי. הם מימנו את לימודיי שם במשך 12 שנה".
אלא שלימוד הפסנתר היה רק הפוגה מוזיקאלית בהפצצות הארטילריות הלימודיות שלה. "אני זוכרת שאבא שלי לימד אותי לקרוא בגיל ממש צעיר. כשהייתי בת ארבע כבר קראתי. כשהייתי בגן חובה בחנו אותי עם כרטיסיות שהיו בהן צורות ודמויות. לפתע הציגו בפניי צורה שלא ידעתי מהי. עניתי לבוחנת שאין לי מושג מה זה, אבל ליד הציור הזה כתוב מעוין…"
בסוף אותה שנה המליץ הצוות הפדגוגי להוריה להקפיץ את הילדה ישר לכיתה ב'. "אבל אחותי, שעלתה לכיתה זו התנגדה. הוריי נכנעו לה והצעה זו לא בוצעה בפועל".
דרשן-לייטנר גם זוכרת כיצד בכיתה ה' פתרה, לדבריה, עם אביה תרגילים מתמטיים המיועדים לבגרות.
# # #
בזכות ידענותו הרבה היה אביה בעל נוכחות בולטת בקהילתם. "הוא היה בר-סמכא בבית הכנסת וגם שימש ככתובת לכל מי שהייתה לו איזו צרה או בעיה; זאת ללא בקשת כל תמורה.
"אני זוכרת שבערבים היו מגיעים אל ביתנו אנשים רבים שביקשו את עזרתו: אחד קיבל חיוב יתר בארנונה; השני קיבל קנס שלטענתו לא היה מוצדק; השלישי לא קיבלו את בתו לבית הספר והרביעי רצו לזרוק את בנו מבית הספר. כולם תינו את צרותיהם בפני אבי והוא ניסח מכתבים וידע גם אל מי למען אותם. ואם התשובה שהגיעה מהרשויות לא הניחה את דעתם של אבא שלי ושל מי שהוא ייצג, הוא פנה שוב עם ערעורים וטענות נוספות".
בשלב מסוים החליט האב להפעיל את בתו, ניצנה, שתסייע לו בכתיבה. ספק משום שעינו האחת גרמה לו לעייפות וספק משום שחשב בדרך זו להטמיע בה הרגלים של מעורבות חברתית ולקיחת אחריות. כך או כך, רחמים דרשן הורה באותה עת לניצנה לקחת בלוק נייר והחל להכתיב לה את נוסח המכתבים, אותם ישלח לרשויות השונות, בשם אלה שפקדו את ביתו.
"קיבלתי עוד דבר מהוריי", היא אומרת, "לא לוותר. לא להיכנע למכשולים יהיו קשים ככל שיהיו". דוגמה מובהקת לכך ניתן למצוא בהחלטה של אביה להתמודד פעם נוספת בחידון התנ"ך למבוגרים עשרות שנים אחרי שזכה, כאמור, בתואר סגן חתן התנ"ך העולמי. ואיך זה משמש כדוגמה לנחישות שלא לוותר ולא להיכנע? רק מהסיבה הבאה: באותה עת כבר איבד את ראייתו גם בעין היחידה בה ראה כל ימי חייו. הוא אמנם לא זכה באותה תחרות באחד המקומות הראשונים, אבל ללא ספק צרב בתודעת ילדיו את ההכרה שלא להיכנע ולא לוותר לעצמך, גם כשלכאורה מותר לך.
כשנפטר רחמים דרשן לפני קרוב לשנתיים, הקדיש לו המקומון הפתח תקוואי 'מלאבס' ידיעה, שהכותרת שלה תיארה אותו: "מהבולטים בקהילת עולי איראן בפתח תקווה".
"ולמרות כל מה שראיתי אצל אבא שלי ז"ל, מי שהייתה אצלנו אשת הברזל הייתה ללא ספק אמא שלי. החיים חישלו אותה. היא גדלה במציאות חיים קשה: במשפחה ששלושה מבין ששת אחיה נפטרו או נעלמו בילדותם".
מעדותה של דרשן-לייטנר עולה שחטיפת ילדי תימן לא דילגה על העדה הפרסית, או לפחות לא דילגה על משפחתה של אמהּ. "יום אחד אחותה הקטנה של אמי הייתה חולה. סבא וסבתא שלי לקחו אותה לבית החולים 'השרון' בפתח תקווה. למחרת, כשהגיעו לבקר אותה, נמסר להם שהבת שלהם מתה. גופה לקבורה הם לא קיבלו וגם לא נמסר להם מעולם מקום קבורתה. האדמה בלעה אותה. בדיוק כמו מה שקרה למשפחות תימניות רבות".
דרשן -לייטנר כיהנה כיו"ר מועצת התלמידים הן בבית הספר היסודי 'נר עציון' והן באולפנית 'ישורון' בפ"ת, בעת לימודיה בתיכון.
"אין ספק שאת הסטאז' במלחמה שלי בגופים ממסדיים עשיתי כנערה בתפקידי כיו"ר מועצת התלמידים. אירוע שנחרת בזכרוני היטב היה כשגרמתי למורה לעזוב את התיכון, בעקבות המרדה של בנות שעשיתי נגדה לאורך זמן…"
מתברר שאת גם יודעת להיות מכשפה, הערתי לה בסחבקיות מעושה. "אולי קצת במקרה הזה", ענתה, "אבל הייתה לזה באותה עת סיבה טובה…"
את השירות הלאומי שלה עשתה במד"א. לא בלי סיבה. "אבא שלי לחץ עליי מאוד שאלמד רפואה. הצלת חיים הייתה בשבילו הביטוי העליון ביותר של עזרה לזולת. אבל כששירתי במד"א ונחשפתי למשמרות העבודה האין-סופיות של הרופאים, שאלתי את עצמי איך אפשר להיות רעיה ואֵם וגם רופאה. אם הייתי יודעת אזה מסלול חיים אינטנסיבי יהיה לי בהמשך הדרך, לא בטוח שהייתי לומדת את מה שהחלטתי ללמוד במקום זה…"
בתום השירות הלאומי פנתה ללימודי משפטים בבר-אילן ובהמשך לתואר שני במנהל עסקים. בבר-אילן נחשפה לשני דברים משמעותיים להמשך חייה. שם הכירה את אביאל, שהגיע מארה"ב עם תואר במשפטים כדי לרכוש תואר שני בתחום זה. השניים התחתנו והקימו את ביתם בהתנחלות חשמונאים, הנמצאת ליד מודיעין עילית. למה דווקא בחשמונאים? "חיפשנו קהילה אנגלו-סקסית. רעננה הייתה יקרה מדי וירושלים קרה מדי, אז מצאנו משהו באמצע הדרך".
בביתם צמוד הקרקע – ובו ריהוט ופריטים בסגנון מזרחי, מלבד אח ההסקה הענק הנמצא במרכז הסלון ושמוזן מגזעי עץ מבוקעים – הם מגדלים את ששת ילדיהם (הכוללים גם שלישייה – שתי בנות ובן). בכור ילדיה בן 21 והקטנה בת 12.
# # #
בשנת 2011 בחר העיתון 'גלובס' בניצנה דרשן-לייטנר לרשימת 50 הנשים המשפיעות בישראל וב-2014 בחר בה ה'ג'רוזלם פוסט' לרשימת 50 היהודים המשפיעים ביותר בעולם. הזרעים לזכיות אלה נזרעו אף הם, עת למדה בפקולטה למשפטים. שם נחשפה לעזרה שהסטודנטים למשפטים נותנים לאנשים מהקהילה חינם-אין-כסף. פרו-בונו, בשפתם המקצועית. במסגרת פעילות זו, היא חברה לקבוצת סטודנטים שהגישה בג"ץ שיאסור על ממשלת ישראל להכניס לארץ, בעקבות הסכמי אוסלו, את המחבל אבו עבאס, שהיה אחראי בשנת 1985 על חטיפת האונייה האיטלקית אָקילֶה לָאוּרוֹ ורציחתו של אחד הנוסעים, היהודי האמריקני ליאון קלינגהופר.
שופטי הבג"ץ בייניש וחשין דחו אמנם את העתירה, אבל זו הייתה תחילת הפלגתה של דרשן-לייטנר על האונייה המשפטית 'שורת הדין'; עמותה אותה ייסדה בשנת 2002.
'שורת הדין' הוא ארגון ששם לו למטרה להיאבק מאבקים כלכליים באמצעות עתירות משפטיות, בארץ ובעולם, נגד גופי טרור ומדינות המממנות טרור וכן נגד גופים הקוראים לדה-לגיטימציה של הלאום היהודי והמדינה היהודית ולחרם אקדמי וכלכלי נגדה.
ב-2011 דלף מברק דיפלומטי אמריקני העוסק בפעילות הארגון. על פי המברק נעזר הארגון בראיות שמספקת לו ממשלת ישראל, ובשנים הראשונות אף קיבל מן הממשלה הנחיות באילו מקרים לטפל. במברק מוזכרים בשמם עובדים של המועצה לביטחון לאומי ושל המוסד כאנשי קשר של דרשן-לייטנר למטרות אלה.
"כן", מודה בשיחתנו דרשן-לייטנר בטון חרישי-משהו, "אנחנו אכן נעזרים ומשתפים פעולה עם גופים שונים של מדינת ישראל במאבקים שלנו. זה התחיל כשמאיר דגן, ראש המוסד בתקופה בה ייסדתי את 'שורת הדין', הבין שהדרך שלנו יכולה לסייע למוסד במלחמה בטרור, בזכות הוצאת החמצן הכלכלי שמזין את פעילות הטרור".
לאחר שבתי המשפט פוסקים לטובת נפגעי הטרור סכומי כסף משמעותיים, האתגר המרכזי הוא כיצד לגבות את אותם סכומים. על כך היא עונה: "לאיראן שמזינה בכסף את ארגוני הטרור ישנם נכסים בארה"ב ובמערב בכלל. זה לוקח זמן, אבל בסוף אנחנו מצליחים לשים את ידינו על נכסים אלה".
ובעימותים המשפטיים הללו האיראנים לא שולחים עורכי דין שיילחמו מולך, אני מתעניין. "בדרך כלל הם מגיעים לבתי המשפט רק בשלב שאני תובעת לממש נכסים שלהם".
"תראה", היא משתפת, "אם תקרא בעיתון שמיכלית נפט איראנית עלתה על מיצרי גילברטר ועכשיו יש מו"מ בין בריטניה לאיראן לשחרר את האונייה, אתה תעבור בעיתון לידיעה הבאה ואני אראה בזה הזדמנות לשים ידי על רכוש איראני שיש לי פסקי דין נגדה".
לדברי דרשן-לייטנר עד כה נפסקו בתביעות שהגיש ארגון 'שורת הדין', בשם משפחות נפגעות הטרור, כשני מיליארד דולר. מתוכם מומשו כ-400 מיליון דולר.
את לא חוששת, אני שואל. "ממה יש לחשוש?" היא עונה. לא ראית את הסדרה 'טהרן', אני תמה. אולי מה שיש שם בתסריט יכול להתקיים במציאות. אולי הם יכולים לרדוף גם מחוץ לגבולות איראן אחרי מי שעומד בדרכם ואחרי בני משפחתו?
דרשן-לייטנר נעה קצת בחוסר נוחות למשמע שאלות אלה, אך מיד עונה בטון תקיף: "א' – לא ראיתי עדיין את הסדרה 'טהרן', אבל בתוכנית העבודה שלי לראות אותה. ב' – אני לא היחידה שעושה את הפעילות הזו. כארגון כן, אבל יש עוד עורכי דין שמייצגים נפגעי טרור. למרות זאת, באמת יש עורכי דין שחוששים לשתף איתנו פעולה ("הביטוח שלי לא מכסה"; "אשתי לא מרשה"). ו-ג' – אני לא חוששת. מישהו צריך לעשות את העבודה הזו ואני עושה את זה כבר כמעט 20 שנה".
את האומץ הזה ראית אצל הורייך, אני מתעניין. "לא, ההורים שלי פחדנים", היא צוחקת ומיד חוזרת בה: "סליחה, אבא שלי היה יותר חששן, אמא שלי יותר קשוחה".
איך ההורים שלך הגיבו כשהתחלת לעבוד בתחום הזה, אני שואל את שאלתי האחרונה. "אבא שלי שאל אם זה לא מסוכן, אבל למרות הכל, הוא מאוד היה גאה בי. לקחתי את המלחמה שלו בשכונת עמישב למען אנשים שנעשה להם עוולות אל מחוזות אחרים, משמעותיים, בינלאומיים, אבל מצד שני הם חששו שאני טוחנת מים. מבזבזת את זמני. שאין סיכוי שאצליח להוציא כספים עבור נפגעי הטרור ממדינות תומכות טרור. לשמחתי, גם החשש הזה התבדה".
ביום חתונתה עם בעלה והוריה (באדיבות המשפחה)
