כמי שאיבדה 5 חברים בפיגועי טרור ובמלחמת לבנון השנייה התחלתי לחשוב שטקסי יום הזיכרון מתחילים להיראות אותו הדבר ונכנעתי לבנאליות שבשיר עצוב עם איזה מכתב אבוד (וסליחה מראש ממארגני הטקסים), אבל כששמעתי על מיזם "פנים. יום. זיכרון" גיליתי דרך נוספת לזכור את הנופלים. האמירה של טקס יום זיכרון המלווה בסרטי אנימציה העשירה את עוצמתו של היום הזה. של הזיכרון. יטבת פייראיזן-וייל, מנהלת המיזם – בית אבי חי: "החשש הגדול של כל מי שאיבד אדם יקר לו הוא הפחד לשכוח. לאבד את הדמות החיה, לשכוח איך נראו תווי פניו, איך הוא נראה כשצחק, איך הרגיש החיבוק שלו. פרויקט "פנים. יום. זיכרון" נולד מתוך הרצון לשמר את רסיסי הזיכרון האלה".
כבר בפתיח המרגש החלו הדמעות לזלוג. שמות החללים והנרצחים בפעולות איבה עלו בזה אחר זה כמו פרומו לסרט של דיסני. זה מצויר אבל זה אמיתי ומוחשי כל כך. ברקע ניגנו בנועם ורכות מארק אליהו, הדס קליינמן ואביב בכר, מוסיקה שרק הגבירה את התחושות שבלב.
אחד אחרי השני הוקרנו הסרטים. משפחות שכולות שבחרו לפתוח את לבן ולספר על יקיריהם שאינם, מי שנפגע במלחמה; מי שנרצח בפיגוע או נהרג בתאונה. פייראיזן-וייל מספרת כי המשפחות "שיתפו ברגעי היום-יום הקטנים, בכל אותן אלפי התרחשויות אגביות של ארוחות ופטפוטים, שחייה בבריכה, סיגריה משותפת, משחקי דמיון ילדותיים, רומנטיקה, צחוק, שיחות נפש". האירועים ה"אגביים" האלה, תועדו בסרטים מלאי רגש שלא השאירו לחי אחת יבשה בקהל.
אחד הסרטים היותר מרגשים היה של לי דרור, "דמיון חופשי", שיצרה לזכרו של סרן דימה לויטס ז"ל, שנפל בקרב במבצע צוק איתן. הסרט מתאר את סיפורם של דימה ואחותו אנה שעלו עם בני משפחתם מרוסיה לקיבוץ גשור בישראל. בתוך החדר הדל והפשוט יצרו השניים עולם דמיונות סוער ומרגש. כשאבא היה שוטף את הבית, הם הפליגו בים הסוער, חצו איים נידחים ורקדו עם הילידים מסביב למדורה. משחקי הדמיון שיצרה אנה לאחיה, תורגמו בצורה נוגעת ללב בסרטון האנימציה של דרור. מיד לאחר הקרנת הסרט ביצע הזמר חנן בן ארי את "צלצולי פעמונים" של היוצרת אהובה עוזרי ז"ל. מילות השיר הפכו בן רגע ליצירה חדשה לגמרי בהקשר הסיפור של אנה ואחיה דימה.
סרט נוסף שהותיר בי תחושה כבדה היה סרט שיצרו בסטודיו פוינק לזכרו של ריצ'רד לייקין ז"ל, שנרצח בפיגוע ירי באוטובוס בארמון הנציב בשנת 2016. לסרט ניתן השם "רסיסי חלום" כמעיד על סיפורו האישי של לייקין אשר הקים מחנה קיץ משותף לילדים שחורים ולבנים, עורר את תלמידיו האמריקאים לפעול להקמת בית ספר לילדים באפריקה, וכשעלה לישראל, הקים בית ספר משולב לתלמידים יהודים וערבים. מספרים כי ריצ'רד אהב לנסוע ממקום למקום בתחבורה הציבורית. הוא אהב להתבונן באנשים הזרים, לקשור שיחה, לחלום בהקיץ. הוא המשיך לפעול למען יצירת עולם טוב יותר, עד הרגע המר שבו נרצח בפיגוע ירי שהתרחש באוטובוס בארמון הנציב, אשר מתואר בסרט בצורה חדה וכואבת.
"לפני שש שנים יצאנו עם יוצרים ואנימטורים למסע בנבכי הזיכרון בבקשה לשמר ולהנציח את רגעי החסד האלה, רגעים מהחיים." מספרת פייראיזן-וייל, " חששנו מהתגובות לחיבור הלא טריוויאלי בין אנימציה לשכול, אולם כבר במהלך העבודה הרגשנו את עוצמת הסרטים, את הכוח הנדיר שיש באנימציה לברוא עולם ולהחיות רגעים אבודים. התגובות שאנו מקבלים נרגשות מאוד".
זוהי השנה השישית שבה מגזין האינטרנט של בית אבי חי מוביל את מיזם ההנצחה הייחודי "פנים.יום.זיכרון". הפרויקט רותם את טכנולוגיות האנימציה למלאכת החייאת רסיסי זיכרון מחייהם של חיילים שנהרגו, ומפגיש בין משפחות החללים לבין יוצרי אנימציה.
