האלוף (במיל') אודי אדם היה אלוף פיקוד – הראשון והיחיד – בתולדות צה"ל, שהתפטר מתפקידו במהלך הקדנציה שלו. בראיון שנתן לדוד חרמץ הוא מסביר מה גרם לו לצעד זה # באזרחות הוא ניהל את הכור הגרעיני ובהמשך היה גם מנכ"ל משרד הביטחון תחת 4 שרי ביטחון: יעלון, ליברמן, בנט וגנץ # בכתבה הוא נותן תשובה לשאלה מי מהם בעל המנהיגות החזקה ביותר ויש גם מידע מעניין לגבי דעתו על בנט
"נולדתי לאבא שהיה לאגדה בצה"ל, קותי אדם, ולאימא, זהבה, בשכונת צהלה בתל-אביב", אומר האלוף (במיל') אודי אדם (64) מי שהיה אלוף פיקוד הצפון בזמן מלחמת לבנון השנייה. בהמשך, לאחר שהתפטר מתפקיד זה, מונה להיות מנהל הקמ"ג (נו, אותו מפעל לטקסטיל בדימונה) ולימים יו"ר התעשייה הצבאית ומנכ"ל משרד הביטחון.
כדי להבין את החיבור של משפחת אדם לביטחון המדינה בכלל ולצה"ל בפרט צריך לנסוע במנהרת הזמן כ-130 שנה אחורה – אל שלהי המאה ה-19.
"המוצא של משפחת אבי מקווקז", אומר אדם. "יהודי קווקז, 'היהודים ההרריים' כפי שהם כונו, חיו בגלות טובה. הם לא סבלו מהתנכלויות ומאנטישמיות, אולי בגלל שהמראה החיצוני שלהם לא היה שונה מהמראה של מקומיים אחרים. הקשר שלהם לציונות נולד בעקבות ביקור של הרצל אצלם, ומאז הם החלו לעלות ארצה; כלומר, כבר מאז העלייה הראשונה. אחד מהם היה סבא רבא שלי, יקותיאל אדמוב, שהיה מהשומרים הראשונים ונפל ב-1916 על משמרתו בפתח תקווה. נכדו, אבא שלי, קותי, נקרא על שמו".
מאז שהוא זוכר את אביו הוא מכיר אבא על מדים. כמו לשאר ילדי צהלה, שכונת קציני צה"ל בתל-אביב, המראה הזה היה עבורו המראה הכי טבעי בעולם. אדם זוכר בית שנטע ביושביו מידה רבה מאוד של עצמאות. "לא רק אבא שלי, גם אימא שלי לא הייתה בבית במרבית שעות היום. היא עבדה מסביב לשעון כאחות. אחותי ואני למדנו לדאוג לעצמנו כבר מגיל צעיר", הוא אומר.
עוד מתברר מעדותו, שאת מעט הזמן והמקרים שבהם היה צריך להפעיל משמעת, הייתה זו בתחום אחריותה של האם. אביו לא היה ממש בקטע. "אני זוכר", מוסיף אדם, "שגם כשעשיתי דברים שממש לא ייעשו, הנזיפות שהוא נאלץ לנזוף בי היו מרוככות, כאילו כדי לצאת ידי חובה".
מקרה כזה קרה כשאודי אדם היה נער ואביו גילה שבנו מחמדו נוהג – איך לומר בלי להעליב – לגנוב את הרכב הצבאי שלו.
"היינו חבורה של נערים ויום אחד הצעתי להם שניקח בהשאלה את הרכב הצבאי הגדול של אבא שלי, לטובת סיבוב בשכונה. כמובן שעוד לא היה לי אז רישיון נהיגה, כן?…"
המבצע הוכתר בהצלחה והותיר בפי הנערים טעם של עוד, כך שאותו אירוע הפך להרגל. עד שיום אחד יובל הוד, הבן של מפקד חיל האוויר מוטי הוד, פלט לאביו בהיסח הדעת את דבר הסוד. הוד יצר קשר עם קותי אדם ויידע אותו על הפעילות המחתרתית.
ואיך אבא שלך הגיב? אני מתעניין. "בצורה הכי מאופקת והכי מינימליסטית. 'שמעתי שאתה לוקח את האוטו שלי'. אנד דאטס איט!", עונה אדם. "זה יצר אצלי רושם שהוא עשה זאת רק כדי לצאת ידי חובה".
מה שגרם לכך שהפעילות הזו נמשכה, אני מנסה להמר. "לא, ממש לא", נחפז אדם לענות. "מאותו רגע הפסקתי עם זה".
התגובה הפושרת של אביך קצת מפתיעה, אני אומר לאדם. לקותי לא הייתה תדמית אריק שרונית או מאיר הר-ציונית. האם הוא לא נמצא בזיכרון הישראלי הקולקטיבי במגירת המרובעים, שלא לומר הבוקים?
"אבא שלי לא היה פרוע ולא מפר כללים, אבל בדרכו השקטה והמאופקת בהחלט היה בו זיק של שובבות. דוגמה קטנה ואולי לא הכי משמעותית: יום אחד הוא היה צריך להעביר סיור ותדריך לחברי ועדת חוץ וביטחון של הכנסת בקו הגבול עם מצרים. מסיבה כזו או אחרת זה לא התאים לו, אז במקום לקחת אותם לניצנה הוא לקח אותם לשיבטה ועשה שם 'תדריך גבול'. כולם חזרו מבסוטים לירושלים, כך שבאמת לא הייתה בעיה עם זה…"
ואם סיפור זה לא מספיק כדי לקבוע תדמית על בן אדם, בהמשך השיחה שמעתי מאדם דוגמאות נוספות, שבהחלט אמורות להביא למסקנה שאביו היה יותר מדי יצירתי, כדי להדביק לו ריבועיות; לפחות בכל הקשור למחשבתו. עוד נגיע לכך.
# # #
סיפור ילדוּת אחר שנחרת בזיכרונו של אדם הבן היה, כשאביו הושאל ל'מוסד' בתחילת שנות ה-70, שם שימש כראש אגף 'צומת' שאחראי, בין היתר, על רשת הסוכנים ברחבי העולם. המעבר של האב ממדים לבגדים אזרחיים ואווירת השו-שו המשפחתית סביב זה, דרבנו את אדם לחטט בין חפציו של אביו; שם מצא תעודות שונות שלו עם שלל שמות מוזרים. "כששאלתי את אבי לפשר הדבר, אני זוכר שהוא ממש נבהל והחוויר", הוא נזכר. הבן לא זכה, כמובן, לתשובה, אך גם באירוע זה – בו אביו נתפס מועד בהצפנת מסמכים חסויים מבנו – קותי אדם, כך זוכר בנו, שמר על איפוק וקור רוח.
איך קרה שאביך הושאל למוסד? "הוא לא היה צנחן; לא היה בקליקה של יפי הבלורית והתואר", עונה אדם ומתבל בהגדרה נוקבת: "הוא היה שחור עם שפם. עבד קשה. לא עשה לעצמו הנחות. אחרי שעשה את תפקיד רמ"ט צפון, הוא הרגיש שהוא נתקע. שאין לו את הקשרים הנכונים; שהוא לא יתקדם כמו שרצה. אז הוא ביקש לעבור בהשאלה למוסד".
אגב תקופה זו, לטענת אדם גם אביו וגם הבוס שלו במוסד, צביקה זמיר, אמרו שתהיה מלחמה, אלא שלרוע המזל פשוט לא הקשיבו להם. "אני זוכר שהוא אמר לנו את זה גם בבית, שכל הסימנים מצביעים שתהיה מלחמה".
"אבא שלי, שהגיע עד לתפקיד סגן הרמטכ"ל וראש אג"ם, עשה הרבה דברים משמעותיים בשנות שירותו הארוכות", אומר אדם, "אבל אין ספק שאחד הדברים המשמעותיים ביותר שלו – עוד לפני שהגיע לצמרת צה"ל – היה בניית חטיבת גולני. הוא הפך אותה ליחידה עם הרבה הילת קרב. לפני הכל, בזכות גיוס כוח אדם איכותי ליחידה זו".
ואז שיתף אותי אדם במידע, שאפילו אם הוא נכון בחלקו דיו כדי להעיד על הכריזמה של קותי אדם; זאת למרות מופנמותו ודיבורו הקמצני והמאופק. "אתה יודע", הוסיף אדם, "שאבא שלי כמפקד חטיבת גולני הלך למפקדים איכותיים, שהגיעו לבקו"ם כדי להשתחרר, ורגע לפני שהם עלו על אזרחי הוא שכנע אותם לדחות את השחרור שלהם ולהתנדב לגולני. אפילו משה דיין, שלא הִרבה להחמיא למפקדים, התפעל מכך וממה שהוא עשה מגולני".
לאחר ששמעתי עדות זו של אדם, הפליא אותי שבעתיים שאודי אדם עצמו, כשהגיע זמנו להתגייס לצה"ל, וזה קרה שנים לאחר שאביו פיקד ועיצב את חטיבת גולני, העדיף להתגייס לשריון.
למה? שאלתי אותו ומיד הוספתי השערה: אולי כי פחדת שבגולני תמיד תהיה מסומן כבן של קותי ופחדת מהשיפוט ומההשוואות שיתלוו לכך? "לא", השיב לי אדם במיידי. "זה ממש לא מה שעמד מול עיניי. אני, מאז ומתמיד, אהבתי מכונות וכלי תחבורה והתלהבתי מעוצמת הטנק. רציתי להיות חלק מזה".
ואביך לא התבאס מזה? "ממש לא", הוא ענה. "למה שיתבאס? למרות שפה ושם הוא קצת ירד עליי, על ההחלטה הזו שלי, אבל ממש ברוח טובה, מכילה ומפרגנת".
בעת חטיפת בני הערובה הישראלים לאנטבה היה קותי אדם ראש אג"ם. במסגרת תפקידו זה, מתעקש בנו, הוא היה האדם שדחף לתכנן תוכנית חילוץ, עוד קודם שהדרג המדיני נתן אור ירוק לכך.
אדם זוכר את התקופה הזו. "זה היה כמה חודשים לפני שהתגייסתי. לפני המבצע אבא נעדר מהבית לכמה ימים. כשהכל נגמר הוא חזר וקצת שיתף במה שקרה. הוא סיפר שהוא ובני פלד, מפקד חיל האוויר, היו במטוס הפיקוד שריחף מעל אנטבה. הם לקחו איתם מזוודה ובה 100 אלף דולר במזומן. הם הכינו את עצמם לתרחיש של הסתבכות ושהכוח המחלץ יצטרך לצאת איכשהו דרך היבשה. באותה תוכנית דובר על הימלטות דרך קניה ודרך אגם ויקטוריה והכסף הגדול במזומן שהם לקחו איתם, נועד לסייע במידה ויהיה צורך בכך. אני זוכר שהציפה אותי גאווה מאוד גדולה, כששמעתי על תרומתו של אבא שלי לאותו מבצע".
מלחמת לבנון הראשונה תפסה את קותי אדם כשהוא בתקופת השתלמות בארה"ב. "אבא חזר מיד. הוא ויאנוש (בן-גל) עלו על טיסה ביום הראשון למלחמה. הם אפילו לא נסעו הביתה. הביאו להם מדים לנתב"ג ומיד עלו ללבנון. ביום שבו הוא נהרג חזרתי הביתה מצאלים. לא ידעתי דבר על מה שקרה לו. פתאום, בלי להבין למה, אמרתי לרונית (אשתו של אודי; ד"ח) 'בואי ניסע לצהלה לבקר את אימא שלי'. אין לי הסבר לזה. כנראה שהרגשתי משהו. ישבנו אצל אימא. בסביבות שבע בערב נשמעה דפיקה בדלת. קמתי. איך שפתחתי את הדלת הבנתי. אי אפשר היה לטעות. זה היה חד כתער. עמדו שם הרב הצבאי הראשי וקצינת נפגעים. ומיד בא גם האלוף רפאל ורדי. לא היה צריך לבשר לנו במילים. אימא ישבה על הספה. רצו לתת לה זריקה והיא סירבה. אמרה שהיא רוצה להרגיש את הכאב".
קותי אדם, שהיה אז אלוף, היה הקצין הבכיר ביותר שנהרג אי-פעם מאש אויב בעת מלחמה.
# # #
נראה שבהרבה דברים אדם האב ואדם הבן לא דומים; ולא רק בכל הקשור לשירות בחי"ר אל מול שירות בשריון. בעוד האב היה איש מופנם, בנו הצטייר בעיניי במהלך הפגישה כאדם פתוח, דברן, מוחצן, אפילו סחבק. גם עדויות מעת שירותו הצבאי מלמדות על אופי ססגוני. "אודי הלך עם כובע בוקרים אוסטרלי ועם נשק מסוג קלצ'ניקוב", אמר אחד ששירת איתו כשהיה מפקד צעיר.
זאת ועוד: המרואיין שלנו נתן קודם לכן סימנים באביו, שלא היה חלק מהקליקה בשל היותו "שחור עם שפם", כהגדרתו, להבדיל מהצנחנים יפי הבלורית והתואר. נראה שגם כאן בנו, אודי, לא נמצא באותה תבנית אישיותית-חיצונית-חברתית כמו זו שהכניס לתוכה את אביו קותי.
ויש עוד הבדל, לכאורה לפחות. בשלב מסוים שאלתי את אדם, האם יש מצב שאביו, כשהיה בגן הילדים בזמן ששיחקו את משחק הכיסאות המוזיקאליים, נותר בלי כיסא כשצלילי השיר הסתיימו; וכל זאת למרות הנוכחות הפיזית הקווקאזית הבולטת שלו. אדם צחק ואמר שבהחלט יש מצב.
ואתה? המשכתי ושאלתי את הבן. "תלוי", הוא ענה בחוסר התלהבות לשתף פעולה, תוך שמבטו נודד למקומות שונים בחדר. "תלוי בנסיבות. לפעמים אני מוותר ולפעמים אני נלחם על מקומי". ואם הזכרנו את הנוכחות הפיזית הגדולה של קותי אדם, כאן הבן הוא ממש כפיל של אביו. אגב כך אודי מאשר את ששמעתי, שהכינוי שלו כקצין צעיר בצבא היה ג'אבל (הר בערבית).
אבל יכול להיות שחוץ מממדי הגוף, יש עוד דבר שמשותף לשניהם. זה הזמן לטוס במנהרת הזמן מגן הילדים של אבא קותי אל שנת 2006. סוף מלחמת לבנון השנייה.
באותה מלחמה היה אודי אדם אלוף פיקוד הצפון ('מפקד פיקוד' בתואר העדכני כיום). הרבה כשלים היו במלחמה זו: הסדיר לא היה מוכן, כוחות המילואים לא היו מוכנים, התוכניות שהוכנו מראש לא הופעלו ומעל הכל – הרמטכ"ל היה חסר ניסיון בלוחמה קרקעית. וכל הצרות הללו התנקזו ישירות אל הגזרה ובמשמרת של אודי אדם. הרבה ייסורים עברו עליו באותה מלחמה ואחריה.
אנשים שנחשפו לאדם במהלך המלחמה ראו קצין שאוכל את עצמו מבפנים. הוא הריח שעומדים להפיל עליו את כל התיק, אבל סירב לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ. אדם כבש את כאבו ואת מרירותו, גם אל מול ההחלטה של הרמטכ"ל חלוץ לשלוח את סגנו, משה קפלינסקי, אל פיקוד הצפון במהלך המלחמה; דבר שהזכיר לרבים את שיבוצו של חיים בר-לב במהלך מלחמת יום הכיפורים בחזית הדרום מעל אלוף הפיקוד, גורדיש.
סגן הרמטכ"ל לשעבר, האלוף (במיל') עוזי דיין דיבר על משולש ברמודה של האחריות לאותו כישלון – רה"מ אולמרט, שר הביטחון פרץ והרמטכ"ל חלוץ. מיד לאחר המלחמה הפתיע דווקא אלוף הפיקוד עם החלטתו להתפטר. את ההחלטה קיבל בעצה אחת עם אשתו במרומי 'מצודת כוח'. הוא המתין עד שאחרון החיילים יעזוב את אדמת לבנון.
תקן אותי אם אני טועה, אמרתי לאדם, אבל למיטב ידיעתי לא היה עוד – לא לפניך ולא אחריך – אלוף פיקוד שהתפטר מתפקידו. "אני ממש לא יודע לענות על כך", אמר אדם.
פניתי אל ההיסטוריון הצבאי ד"ר אורי מילשטיין, שקבע שאכן כן. "חוץ מאודי אדם לא היה אלוף פיקוד שהתפטר במהלך כהונתו".
התפטרת כי הרגשת אשם? אני שואל. "מה פתאום!", הוא משיב בטון כועס וכמעט קופץ ממקומו. "ראשית, בפרספקטיבה של זמן התוצאה של אותה מלחמה הביאה לנו תקופה ארוכה של שקט. לגבי מה שקרה בזמן המלחמה – אכן היו כשלים, אלא שהם יצאו מכל פרופורציה".
אז למה לא נאבקת כדי להכניס אותם לפרופורציה? אני מקשה. "כי לא רציתי לנהל את המלחמה הזו. ראשית, כל כי חשבתי שזה לא הוגן כלפי המשפחות השכולות. לא רציתי שהן יגידו: 'מה, בשביל מלחמות הגנרלים האלה הבנים שלנו נפלו?' ושנית, כי לא רציתי להצטייר כמי שנאחז בקרנות המזבח. התפקיד והפוזיציה זה לא הדבר הכי חשוב בחיים. לא כתבתי ספרים, לא התראיינתי בתקשורת. לא כיבסתי את הכביסה בחוץ. קמתי והלכתי".
יכול להיות, שאלתי את אדם, שאת הגישה הזו קיבלת מאביך כשלא מונה להיות רמטכ"ל?
לפני שנשמע את תשובתו, כמה משפטי רקע: מלחמת יום הכיפורים הביאה לסיום את תקופת השאלתו של קותי אדם למוסד. הוא חזר לצה"ל ובדרכו השקטה, המתמידה והעיקשת חצב את דרכו עד שהגיע להיות סגן הרמטכ"ל. במהלך השיחה הארוכה בינינו אמר לי אדם כי אביו היה המועמד של ראש הממשלה ושר הביטחון דאז מנחם בגין להיות הרמטכ"ל הבא. בעודו ממתין להכרזה הרשמית על כך, מונה שרון להיות שר הביטחון ותוכנית זו השתבשה. אדם הדגיש בפניי שאביו חרק שיניים, אבל לא יצא למלחמות, לא הפעיל מקורבים שילחצו. שלא לדבר על כך שהוא לא תדרך עיתונאים – מושג, או מוסד, שספק אם קותי אדם היה מודע כלל לקיומו. במשפט מסכם קצר: הוא קיבל בהכנעה את רוע הגזרה.
"שמע", ענה אדם לשאלתי מלפני דקה. "לא נתתי את דעתי לכך, אבל הגיוני שבצורה כזו או אחרת מה שראיתי אצל אבא שלי השפיע עליי ובאיזשהו מקום, אולי אפילו בצורה לא מודעת, עמד מול עיניי. דבר אחד בטוח ראיתי אצלו, ואני חושב שהוא קיים גם אצלי, שהפוזיציה והתפקיד הם אופציה, אבל בטח שלא אובססיה".
# # #
אודי אדם (64) גר עם אשתו רונית ("אנחנו ביחד מגיל 16") בבית צמוד קרקע בשכונת קציני קבע ביבנה. לזוג 3 ילדים בטווח הגילאים 36-28 ונכד תינוק.
תמונת הפרופיל שלו בווטסאפ היא של כלב. "הוא אחד מארבעת הכלבים שהיו לנו והלכו לעולמם. הכאב לאחר מות ידיד המשפחה כל כך מצער אותנו, שבשלב זה לפחות אין לנו כלב חדש בבית", הוא אומר.
אגב חיות, הוא מספר לי שאת זה הוא ירש "ללא ספק", מאביו. "אבא מאוד אהב בעלי חיים ובילדותי אני זוכר בעלי חיים שונים שגדלו אצלנו בבית; כולל לטאת כוח ענקית ולטאות אחרות, חלקן נדירות; ירבועים, חרדונים, במבי. היה לנו אפילו עורב, שקראנו לו ריי. אבא הביא אותו כשנולדתי. הוא היה עומד על דופן המיטה שלי ומתצפת עליי. אימא, כך אמרה לי פעם, כמעט מתה כשראתה את זה בהתחלה. היא הייתה בטוחה שהוא הולך לנקר אותי. אבא היה אז בפו"ם. לא היה לו רכב והוא היה נוסע בהסעה צבאית. ריי ליווה אותו בכל בוקר. היה יושב על הכובע שלו, כך עד לתחנה ואז היה עף חזרה הביתה – למיטה שלי".
ואם בתמונות עסקינן, קבלו מידע ששווה להיות חלק מהטקסט: לצורך ז'אנר הכתבות שאני עושה – 'צופן גנטי' – אני תובע מהמרואיינים שלי גם תמונת ילדות שלהם עם הוריהם. הפעם זה היה קשה, על גבול הבלתי אפשרי. מי שהצילה את המצב הייתה אורנה לב, אחותו היחידה של אודי, והגדולה ממנו ב-4 שנים. היא מצאה תמונה אחת בלבד (!) כזאת. אודי אדם הוא לא פליט, שהגיע ארצה בבגרותו חסר כול. הוא נולד בתל-אביב בשלהי שנות ה-50. איך קורה דבר כזה? את ההסבר לכך נתנה האחות אורנה: "אבא שלנו היה זה שצילם אותנו באופן קבוע והוא עצמו נותר תמיד מחוץ לפריים". והנה, כמעט באקראי, נחשפנו לזווית קצת מעניינת והרבה מלמדת על קותי אדם.
ה-say בכל הקשור לעיצוב הפנים בית אדם, שייך בעיקר לבעלת הבית. זה לא במקרה – רונית היא פסלת. ואמנם החללים הציבוריים משובצים במעשי ידיה: אלמנטים פיסוליים מקוריים ביותר ומדויקים, לעיתים עד כדי הטעית עין של ממש. ביניהם: מקלות ועליהם כעכים עשויים מאבן; מגב אבן ועליו סחבת אבן; וכך גם מטאטא מאבן.
סגנון הבית אקלקטי: מחד יש בו בולטות לסגנון הכפרי, אלא שסגנון זה משולב עם נגיעות שונות אחרות. כמו למשל סגנון תעשייתי משהו, שבא לביטוי בפרופילי ברזל חלקים וקרים.
בחצר הבית אופנוע הארלי דוידסון שחור וענק. "אמרתי לך כבר בתחילת הפגישה שאני חולה כלי תחבורה", אמר בעל הבית עם חצי חיוך, ספק מבויש ספק הפוך מזה: כמי שעף על מה שהוא מציג לאורח. כמה עולה דבר כזה? שאלתי. "בסביבות 200 אלף", ענה והמשיך: "אפשר גם לקנות ב-300, אבל בכל זאת צריך להשאיר משהו גם ליורשים".
ורונית מרשה לך לנסוע על דבר אימתני ומסוכן כזה? "היא מבינה שהאלטרנטיבה היא שאני אמות מצער", זרק לעברי תשובה חצי מתחכמת ומיד הוסיף: "אנחנו חבורה של רוכבים, שיוצאים למסעות של מאות קילומטרים רבים מידי כל סוף שבוע".
# # #
בספטמבר 2006 התפטר, כאמור, אודי אדם מתפקידו כאלוף פיקוד הצפון. שנתיים לאחר מכן מינתה אותו הממשלה, בהמלצת ראש הממשלה אולמרט, לתפקיד מנהל קמ"ג (הקריה למחקר גרעיני – נגב).
יכול להיות, אני שואל את אדם, שאולמרט מינה אותך כסוג של הוקרת תודה על כך, שבזמן ההתפטרות שלך – ובעיקר לאחר מכן – לא פתחת פה על שרשרת הפיקוד שמעליך, שהגיעה עד לאולמרט עצמו?
"אני רוצה להאמין שמינו אותי בגלל הכישורים שלי", משיב אדם כשחיוך נסוך על פניו, "אבל יכול להיות שיש משהו גם בניחוש הזה. אני מכל מקום לא יודע על כך".
השהות בפרוזדורי אותו מקום בדימונה הפגישה אותו פעם נוספת עם עברו של אביו. "יום אחד מישהו מהקריה הגרעינית הציג בפניי תמונה של אבא שלי שביקר בכור, בהיותו סגן רמטכ"ל. זה ביקור נדיר. בדרך כלל אנשי צבא לא מגיעים לביקורים לאותו מקום. הסתכלתי על התאריך, ואני רואה שהביקור התרחש זמן קצר לפני תקיפת הכור בעיראק. לדעתי, הוא בא לעשות שיעורי בית".
אחרי חמש שנים בתפקיד מונה אודי אדם להיות יו"ר התעשייה הצבאית ושלוש שנים לאחר מכן עבר לתפקיד מנכ"ל משרד הביטחון, בהמלצת שר הביטחון דאז, משה יעלון. בתפקיד זה הוא נשאר ארבע שנים. או במילים אחרות – שירת תחת ארבעה שרי ביטחון: יעלון, ליברמן, בנט וגנץ.
"אין מי שעשה באזרחות, מקרב אלופי הפיקודים, יותר תפקידי ניהול ציבוריים ממני. תבדוק אותי", הפתיע אותי אדם עם הצהרה, ברוח שלא אפיינה הצהרות ואמירות אחרות שלו במהלך הפגישה בינינו. על הבדיקה ויתרתי, אבל לא על הסקרנות.
שמע, אמרתי לו, זה בהחלט נדיר שמנכ"ל משרד משרת תחת ארבעה שרים שונים, עם סגנונות שונים ועוד מארבע מפלגות שונות. תגיד, שאלתי, מי מהם בעל המנהיגות הבולטת ביותר?
אדם חייך והשיב בשאלה: "באת עד לפה כדי לסבך אותי?"
ובכל זאת, התעקשתי. אדם נעץ בי עיניים נוקבות ומהרהרות ובסוף, לאחר כמה שניות אמר: "איווט. אין בכלל ספק בכך. לליברמן יש מנהיגות טבעית חזקה מאוד". ומיד הוא נחפז להוסיף: "גם לשרים אחרים ששירתי בתקופתם יש כמובן מנהיגות, אבל אצל ליברמן היא מאוד טבעית ובולטת. את בוגי אני מכיר עוד מהצבא. המנהיגות שלו שקטה יותר. גם לבנט יש סוג של מנהיגות. לא צבאית אמנם, סוג של מנהיגות היי-טקיסטית".
ומה אתה לתרום לנו במידע שאנחנו לא מכירים, על בנט כשר ביטחון, המשכתי ושאלתי. "עד כאן", ענה אדם. "עד כאן".
אדם לא היה מוכן לדבר על כך, אבל אדם שמקורב לו מאוד ושעבד איתו באותה תקופה אמר לנו שלא לייחוס ש"אודי לא החזיק ממנו משהו. לא ממש העריך אותו. לדעתו הוא לא היה מספיק בשל, לפחות באותה עת, בעיקר בגלל התזזיתיות והקופצנות שיש בו. ותכונות אלה, כך אודי חשב, פגמו ביכולת הניהול שלו".
עוד הוסיף המקורב לאדם: "לזכותו של אודי ייאמר שהוא לא צבוע בסגנון של אחד בפה ואחד בלב. ועוד דבר: לאודי יש יושרה ואומץ לב, לומר לממונים עליו את מה שהוא חושב. ואת הדברים הללו ממש אמר אודי גם לבנט, כששירת תחתיו כמנכ"ל משרד הביטחון".
אז הנה למדנו בעדות חשובה אחת גם על נפתלי בנט, אבל גם על אודי אדם.
