הצופן הגנטי: "הרמטכ"ל לחץ על אשתי שתשכנע אותי להיות סגנו"

האלוף (במיל') דוד עברי היה מפקד חיל האוויר הראשון שכיהן כסגן רמטכ"ל # דוד חרמץ שמע ממנו בראיון מיוחד מדוע, למרות רמיזות ברורות של שר הביטחון והרמטכ"ל שימונה להיות רמטכ"ל, הוא העדיף להשתחרר # כמי שפיקד על הפצצת הכור בבגדד, יש לו זוויות מבט ואבחנות מעניינות, בכל הקשור למאבק בפרויקט הגרעין האיראני # הוא גם משתף איך הוא ובנו, הטייס גיל ז"ל, התמודדו עם העובדה שהיה מפקד חיל האוויר בזמן שגיל שירת באותה עת בחיל

"נולדתי בי"ב בתשרי 1934. כשאימא שלי הייתה בת 53 היא נפטרה בדיוק ביום ההולדת העברי שלי – י"ב בתשרי. הייתי אז בן 20. כשהייתי בן 53 הבן שלי נהרג אף הוא בדיוק ב-י"ב בתשרי. מאז אני חוגג ימי הולדת רק בתאריך הלועזי. התאריך העברי של הולדתי הוא תאריך טראומתי עבורי", אומר האלוף (במיל') דוד עברי,  מי שהיה מפקד חיל האוויר ומשמש כיום כנשיא בואינג ישראל וסגן נשיא בואינג העולמי.

"ההורים שלי עלו ארצה מסלובקיה באוגוסט 1934. זו הייתה החלטה שנבעה משילוב של חשש ראשוני מהיטלר עם הרבה מאוד מוטיבציה ציונית. להוריי היו באותה עת שני ילדים קטנים ואני הייתי בבטן אמי. חודש לאחר עלייתם יצאתי לאוויר העולם".

מעדותו של עברי ניתן ללמוד כי מצבה הכלכלי של משפחת אביו בסלובקיה היה טוב. סבו היה בעל מנסרה מבוססת, כך שאביו של עברי יכול היה ללמוד ראיית חשבון בנחת וללא טרדות כלכליות. בתום לימודיו אף עבד במקצוע זה.

ההחלטה של הבן, רואה החשבון הצעיר, לעלות ארצה קוממה את הוריו. הם לא הבינו מה נפל על הילד המוצלח שלהם. אבל עברי האב הפגין שתי תכונות, שמתברר שהיו מרכזיות בו: נחישות ועקשנות.

"לפני שהוא עלה ארצה", מוסיף עברי, "הוא קיבל הבטחה שהסוכנות היהודית תדאג לו לתעסוקה. הבטחה שנכתבה אף במכתב שהציג לפקידי הסוכנות בתל-אביב".

אלא שפקידי הסוכנות משכו בכתפיהם ואמרו לו שהמכתב לא נכתב על דעתם ובכל מקרה איש לא דיבר איתם וגם אין להם מה להציע עבורו. ביקור חוזר שלו באותו משרד לא העלה תוצאה אחרת. עברי האב נותר תלוי באוויר בהיבט הכלכלי. "בלית ברירה אבא התחיל לעבוד בעבודות מזדמנות, אבל לא היה בכך די כדי לפרנס משפחה עם שלושה ילדים. כדי להתקיים החלו הוריי למכור חפצים וריהוט אירופי מיוחד, ארונות וינטג' וכיוצ"ב, שהביאו  מארץ מוצאם. וכל זה קורה, כשהם מקבלים מכתבים מבני משפחותיהם שמפצירים בהם שוב ושוב לחזור הביתה".

למה אביו לא ביקש סיוע כלכלי מהוריו המבוססים? אולי בשל בושה, אולי בשל כבוד עצמי. כך או אחרת, בחיפוש אחר תעסוקה עברה המשפחה לירושלים. גם שם הוא לא מצא את שחיפש. עד שהגיע לעסוק בחקלאות באזור גדרה. השכר שלו, כך אומר בנו, היה עלוב למדי, כי הוא נאלץ להתחרות בתעריף הנמוך ששילמו הפרדסנים היהודים לפועלים ערבים מקומיים. אבל זה היה עדיף מכלום. "אבא", מוסיף עברי פריט מעניין ומלמד, "יצא ביום ראשון לגדרה ובסוף השבוע חזר לביתנו בירושלים. אלא שכדי לחסוך את תשלום הנסיעה הביתה הוא הלך את כל הדרך הזו ברגל…"

אותה הליכה ברגל – בת למעלה מ-50 ק"מ – הייתה לא רק ביטוי לנחישות ולעקשנות, עליהן כבר התעכבנו, כי אם גם סוג של הליכה נגד הזרם: נגד אלה שלגלגו עליו ואף כעסו עליו, שבחר להמיר חיים בורגניים נינוחים של רואה חשבון צעיר בסלובקיה בחיי דוחק של פועל קטיף בפלשתינה, שאין באמתחתו די כסף לצורך נסיעה חזרה מעבודתו לביתו.

כ-50 שנה מאוחר יותר נאלץ גם בנו, דוד עברי, לצעוד צעדה של שלוש שנים נגד הזרם. לא נגד זרם משפחתי; נגד זרם לא פחות עוצמתי – של מערכת שלמה.

#  #  #

ב-1986 פנה שר הביטחון דאז, יצחק רבין, אל דוד עברי, ששימש כיו"ר התעשייה האווירית, וביקש ממנו שייקח לידיו את מנכ"לות משרד הביטחון. עברי נעתר לבקשתו.

במסגרת התחקיר שערכתי לפני הריאיון קראתי וצפיתי בחלק גדול מאוד ממה שיודע הארכיון לספר על עברי. בלטו שם עדויות על אופיו הנוח לבריות. על היותו איש בעל ערכים אנושיים. פעם קראו לזה מענטש. בתנועות הנוער ובצבא כינו זאת ערך הרֵעות. לכן הופתעתי מאוד שנחשפתי לציטוט מעניין, שאמר פעם עברי: "אם אתה רוצה לשמור על ממלכתיות – אתה לא יכול לפתח חברויות".

מאיפה נפלה עליך התובנה בעלת הארומה הסוציומאטית החריפה הזו, שאלתי את עברי. "אני לא יכול לומר לך באיזה הקשר אמרתי את זה", ענה עברי במבוכה בולטת, "אבל יכול להיות שהתכוונתי למעורבות שלי בחשיפת השחיתויות של רמי דותן, בתקופתי כמנכ"ל משרד הביטחון. אם הייתי נותן אז משקל גדול מדי לערך הקולגיאליות לאדם, שבמקרה שירת איתי באותו חיל, הפרשה הזו הייתה נקברת. ממש כך".

פאוזה קצרה לטובת רקע כללי בנושא: רמי דותן היה ראש ענף הנעה בלהק הציוד בחיל האוויר, כשהחל לקבל מ-1983 שוחד מחברת GE, כמו גם מחברות אחרות, להן נתן דותן עדיפות במכרזים של החיל. בהמשך – גם במהלך בדיקת החשדות נגדו – הועלה לדרגת תא"ל ומונה להיות ראש להק ציוד של החיל.

"בשנת 1987", משתף עברי, "זמן לא רב לאחר כניסתי לתפקיד מנכ"ל משרד הביטחון, הגיעו אליי מכתבים אנונימיים ובהם תלונות על רמי דותן שפועל באופן בעייתי".

עברי, שמעולם לא היה ראש אכ"א וגם לא קצין חינוך ראשי, מחליט שלא לגרוס את המכתבים האנונימיים האלה ומעביר אותם לבדיקה לחיל האוויר. עד מהרה הוא מקבל מהם תשובה, שאין במכתבים הללו ממש ושהם סתם התנכלות לדותן.

בחיל האוויר לא רק בכירי משרתיו מגיעים לגובה השמים, גם האירוניה והאבסורד, מתברר, מגיעים לשם. על אותו מכתב היה חתום לא אחר מאשר רמי דותן…

"ככל שחפרתי בנושא נוצרו בי תחושות לא נעימות", הוא נזכר. "למשל, יש צורך במכרז ופתאום אני רואה שכותבים שקיימת 'התחייבות שלטונית' לתת לספק מסוים. מי החליט? רמי דותן. מה זה צריך להיות? זה היה נראה לי מוזר. העברתי למצ"ח שיחקרו. אחרי חודשיים שאלתי מה קורה. אמרו שחיל האוויר ביקש לבטל את החקירה. סליחה, אבל כך לא עובדים במנהל תקין.

"בשלב מסוים הגיע גם מכתב ובו פירוט השחיתויות של דותן. זו הייתה הפעם הראשונה שהמכתב לא היה אנונימי. עליו היה חתום עופר פעיל, בנו של מאיר פעיל. ביקשתי לחקור אישית ואז אמרו לי אסור לך לחקור קצינים. אתה אזרח. אבל זה נושא של רכש – זה באחריותי! לא עזר לי. הפצ"ר (הפרקליט הצבאי הראשי; ד"ח) תמך בהם שאסור לי להתערב. הלכתי לרבין ואמרתי לו שאני לא יכול ככה. לא ייתכן שמי שאחראי על הרכש של המשרד לא יכול לבדוק. סיכמנו שנעשה ועדת בירור בלי סמכויות משפטיות שגם אני אהיה מעורב בה. והשר הוציא, למיטב ידיעתי לראשונה בתולדות צה"ל, הוראת פיקוד עליון חדשה שאפשרה הקמת ועדה שכזו.

"במהלך החקירה, לא ייאמן, החליטו להעלות את דותן לדרגת תא"ל ולתת לו את תפקיד רלצ"ד (ראש להק ציוד; ד"ח). חשבתי להתפטר, אך חששתי שאם אעזוב החקירה תתמוסס".

למה שהחקירה תתמוסס, שאלתי אותו, רק לך חשובים נקיון הכפיים וטוהר המידות של קציני צה"ל? "אין לך מושג כמה המערכת גוננה עליו", הגיב עברי. "שתבין, זה לא נבע ממקום של שותפות לשחיתות. האיש פשוט היה בעל מנהיגות כריזמטית יוצאת דופן, שהצליח בתחכומו לרכוש את לב כולם; גם בזכות העובדה שהוא סייע לכולם. דוגמה: היה חסר חלק, שלוקח זמן עד שהוא מגיע בדרך כלל? דותן, עם הקשרים שלו, השיג את זה במיידי. דוגמה אחרת: היה צריך לשדרג גן ילדים באיזה בסיס של החיל, שמתגוררות בו גם משפחות? דותן עשה למענם הכל ובמהירות. אהבו אותו, גוננו עליו ומשום כך מאוד לא אהבו את העקשנות שלי לחקור אותו. כל-כך לא אהבו שפשוט החרימו אותי…"

מי החרים אותך?! אנשי החיל שפיקדת עליו! אני שואל בתדהמה אמיתית. "כן. אנשים היו קרים אליי והיו כאלה שממש לא ענו לי, אפילו לא 'שלום-שלום'".

כאן מתערבת עפרה, אשתו של עברי: "זו הייתה תקופה קשה מאוד. קשה וארוכה. תקופה שנמשכה איזה שלוש שנים. לא כל אחד היה עומד בזה כל כך הרבה זמן".

בהמשך השיחה אני למד מעברי שלא רק אנשי חיל האוויר גוננו על דותן, או מדויק יותר: התקשו להאמין שהוא אכן מושחת. "שמעון חפץ, שהיה השליש הצבאי של שר הביטחון, אמר לי שגם מפקד חיל האוויר (אביהו בן-נון; ד"ח) וגם הרמטכ"ל (דן שומרון; ד"ח) אמרו שהם מוכנים להתפטר אם יימצא שדותן אכן אשם. היו עליי לחצים נוראיים שאפסיק את החקירה. הייתי היחיד בחזית הזאת.

"עכשיו, שאלת מקודם על נושא החברות. האם צריך לתת גיבוי למפקדים בקרב, גם אם הם טעו? ללא ספק. אבל לא בדברים כאלה. אם הייתי מקדש את ערך החברות במקרה זה, האמת הייתה נקברת ודותן היה ממשיך לקבל שוחד ולפגוע גם במערכת וגם בביטחון המדינה".

לסיכום פרשה זו, מפי עברי אני למד שדותן נפל סופית כשנמצאה צוואה שלו באיזו כספת, בה הוא מפרט חשבונות בנק סודיים במקומות שונים בעולם, שהכילו עשרות מיליוני שקלים. "והמדהים הוא שאת השוחד הוא המשיך לקבל גם בשנים בהן התקיימו הבדיקות. עד כדי כך היה בטוח בעצמו ובהגנה שהוא יקבל מהמערכת".

#  #  #

ובחזרה לילד עברי, אי-שם במחצית השנייה של שנות ה-30: "בשלב מסוים הוריי החליטו לעבור מירושלים לגדרה. גם כדי שאבא יגור קרוב לעבודתו וגם כי התנכלות הערבים לאנשי היישוב היהודי בזמן המאורעות סיכנה את אבי בדרך לעבודה ובחזרה הביתה. המצב הכלכלי שלנו היה די רעוע, אבל לא הרגשתי שונה מילדים אחרים. כשלא היה כסף לקנות כדור, עשינו כדור מסמרטוטים. הייתה לנו מקלחת בחצר ובה זרמו מים קרים. לדוד שלי, שגר בסמוך אלינו, היה חימום למים, שהתבסס על בעירת עצים. בכל יום שישי הייתי הולך אליו להתקלח. זה היה הרגע היחיד שלי בשבוע שבו באמת הרגשתי שאני בר-מזל מבחינת איכות החיים, ביחס לאחרים…

"בימות החול הלכתי עם מכנסי ספורט קצרים ועם גופייה, והרבה פעמים גם בלעדיה. אבל בשבתות היינו לבושים היטב. יותר טוב מאחרים. פעם-פעמיים בשנה היינו מקבלים מדודה באמריקה משלוח עם בגדים יד 2, אבל באיכות שלא הייתה קיימת אז בארץ. ואמי, שושנה, שעבדה כמבשלת במסעדת פועלים, הייתה בעלת ידי זהב. בשעות הלילה היא פרמה ותפרה את הבגדים הללו והתקינה אותם למידות שלנו".

עברי זוכר בית שמעולם, כך הוא מתעקש וטוען, לא שמע בו הרמת קול. "הכל נעשה בשקט ובהרמוניה. ללא ויכוחים וללא מריבות".

כשאני לוחץ עליו לשמוע בכל זאת על ויכוח כלשהו בבית, הוא מנדב סיפור שהוא אמנם דרדלה מבחינת עוצמת הוויכוח, אבל קצת פיקנטי מהיבט אחר:

"שם משפחתנו היה קרויז. יום אחד, כשהייתי ביסודי, אבא הצהיר בפנינו שבכוונתו ללכת למרשם התושבים הבריטי כדי לשנות, לעברת, את שם המשפחה שלנו לעברי. שמו הפרטי של אבי היה אברהם והכינוי של אברהם אבינו היה אברהם העברי. משם באה ההשראה".

היה זה צעד שהיה בו חיבור למקורות ומעשה ציוני בו-זמנית. אלא שלמרבה ההפתעה החל ויכוח במשפחה. "אחותי לא ראתה את הרעיון הזה בעין יפה. אני זוכר שהיא שאלה, אולי קינטרה, את אבא האם היא, כבת, תצטרך לשנות את שמה לרחל עברייה.

"אבל הציונות של אבא שלי לא נעצרה רק בשינוי השם, כשבמעשה זה הוא הקדים בשנים רבות את בן-גוריון שיצר את טרנד עיברות שמות המשפחה. אבא שלי סירב בתוקף לצאת את הארץ, מאז שעלה ארצה. 'הגענו לכאן לא כדי לצאת החוצה', אמר. גם לא לטיול. כלום".

היה רגע, אם הבחנתי נכון במהלך המפגש, שהסטנדרטים הציוניים הקשוחים של אביו קצת הפריעו לו ואולי אפילו פגעו בו. "כשהייתי קצין צעיר נבחרתי להיות בצוות, שיטוס לאנגליה לקורס מדריכי תקיפה אווירית. זה היה בשנת 1956 במהלך תקופת הצנע. באתי בגאווה לאבא שלי ודיווחתי לו על כך. והוא בתגובה ממש כעס ואמר לי: 'אין לנו במדינה מספיק וולוטה – כלומר מטבע זר, כפי שקראו לזה אז – כדי לקנות שמן וסוכר ואתם מבזבזים את המעט שיש לנו לטיסות לאנגליה?! אין אפשרות לעשות את הקורס הזה כאן בארץ? איום ונורא!'

"כציוני אדוק אבא הסכים בקלות לקחת את הסיכון ולנדב את הבית שלנו שישמש כסליק של ההגנה וכעמדת שמירה אזורית. היה לנו בגדרה בית עם גג שטוח וכנער אני זוכר את עצמי פותח בערבים את הדלת לאנשי ההגנה, מוציא את הנשקים ממחבוא שהיה מתחת למיטות, ומוסר אותם לידיהם, רגע לפני שהם עלו אל הגג שלנו לשמירה".

עברי מזהה רגע משמעותי בילדות שלו שהסליל את דרכו בחיים: כיתה ח'. "באותה תקופה לא היה חוק לימוד חינם והלימודים בתיכון עלו כסף רב, שלא עמד לרשות הוריי. אחי, למשל, הלך לאחר כיתה ח' ללמוד נגרות. ומאוד יכול להיות שזה גם מה שהיה קורה איתי ואז כמובן שלא הייתי יכול לשרת כטייס וכל מסלול חיי היה שונה.

"למזלי הייתי המצטיין בכיתה. בכל המקצועות. אף פעם הוריי לא דחפו אותי ללמוד. הלימודים באו לי תמיד בקלות. בכיתה ח' גם מנהל בית הספר וגם המחנך שלי הבינו שחשוב שאמשיך ללמוד. נשלחתי להיבחן לטובת קבלת מלגת לימודים, שהייתה אז נדירה ובמימון ארגון יהודי – כנראה הג'ויינט. זכיתי באותה מלגה, שנקראה אז סטיפנדיה, ואת לימודי התיכון עשיתי ברחובות".

#  #  #

עם סיום לימודיו התגייס בדצמבר 1952 ועבר בהצלחה את קורס הטיס. במאי 1959 קיבל צל"ש אישי בשל מבצע חשאי שהשתתף בו. הנימוק לצל"ש היה יבשושי ולאקוני: "בעת ביצוע סדרת משימות מיוחדות, הוכיח נכונות בלתי מסויגת ורמת ביצוע גבוהה, בהטיסו מטוס קרב".

הטקסט הזה נשמע יותר ככתב חידה של חמיצר מאשר הסבר לצל"ש, אמרתי לו. ברשותך אנא הסבר, פרט והדגם.

למשמע דברים אלה צחקה עפרה, אשתו, ואמרה: "לי הוא לא גילה עד עכשיו. כמה שלחצתי – לא גילה. אז לך הוא יגלה?…"

עברי: "זו משימה מסוימת, שאסור לפרסם אותה. הייתי טייס. הטסתי אורגן צרפתי. יותר מזה – לא תשמע".

אבל חלפו כבר יותר מ-60 שנה! התרעמתי. מה זה, הטסת באותו מטוס את התמונות של עמנואל מורנו?

"זה לא קשור. חתמתי שלא אספר עד יום מותי ועד בכלל. זה מסוג הדברים שאסור לדבר עליהם. זה לטובת מדינת ישראל שהסוד הזה יישמר".

לפחות תגיד באיזו חזית מדובר. "זה לא קשור לחזית כזו או אחרת. תניח לזה. לא אשתף יותר ממה שאמרתי".

תגידי, שאלתי את עפרה, היו בכלל מקרים שהצלחת לדובב אותו? "אני כבר הייתי מאוד ממושמעת והבנתי שיש דברים שאין סיכוי שאדע ושאולי מוטב שכך", היא ענתה ומיד הטילה פצצת מצרר לא צפויה: "היה רק היה מקרה אחד יוצא דופן: ערב תקיפת הכור בעיראק. שם הוא שיתף אותי".

דווקא שם?! אני מתקשה להסתיר את תדהמתי. "כן. תקיפת הכור הייתה ביום ראשון ערב שבועות ודוד נסע בשבת לתל-נוף להיפגש עם הטייסים ואותי הוא הביא למשפחתי בגדרה. לאחר סיום התדרוך הוא הגיע לאסוף אותי חזרה לביתנו. בדרך דוד אמר לי: 'אנחנו בדרך לתקוף את הכור בבגדד'".

עברי: "הלחץ עליי היה עצום. ראש הממשלה בגין והממשלה לחצו עליי לדעת מה סיכויי ההצלחה, מה אחוז הסיכונים. על בסיס מה אני אקבע? בסוף הסתמכתי על נתון השחיקה (אובדן; ד"ח) שלנו במלחמת יום הכיפורים בתקיפות עומק, שהיה 1.1. כלומר איבוד מטוס על כל 100 גיחות. העומס הנפשי לא נגמר בזה: אתה כל הזמן חושב לעצמך האם הכנת את הכל – לתקיפה ובעיקר לדרך חזרה.

"בהצלחת התקיפה האמנתי. החשש שלי היה מה יקרה בדרך חזרה. ולשם כך הכנתי תוכניות שיתנו מענה רחב. בגין עצמו היסס, כי חשב שזו טיסה לכיוון אחד. כל הזמן חיזקתי אותו שנעמוד במשימה ושנחזור בשלום. אבל מנגד ניצבו עזר ויצמן, שכבר לא היה שר ביטחון, שהתנגד לפעולה וכך גם סגן רה"מ יגאל ידין ובעיקר התנגד ראש האופוזיציה, שמעון פרס. כל העומס הזה גרם לכך שפשוט לא ישנתי ימים ארוכים. ולאחר ששיתפתי את עפרה יום לפני התקיפה, באותו לילה – ערב התקיפה ממש – הצלחתי לישון לראשונה כמה שעות ברציפות. השיתוף הזה הקל עליי נפשית ופיזית באופן משמעותי".

#  #  #

אגב הפצצת הכור העיראקי, מאליה עולה סוגיית פרויקט הגרעין האיראני. בין השורות שותל עברי רמזים, מהם ניתן להבין כי קיימת בו מידה של ביקורת כלפי מדיניות נתניהו בנושא זה.

"לזכותו של בגין, להבדיל מאחרים, ייאמר שהוא לא הלך על מדיניות של דיבייט בנושא הזה", אומר עברי. "גם בגין ניסה לפתור את הבעיה בדרך לא צבאית. הוא פנה למזכיר המדינה האמריקני, אלכסנדר הייג, שישכנע את הצרפתים שישפיעו על העיראקים שיעברו לכור אזרחי. זה לא הצליח. וזהו. יותר מזה הוא לא פעל במדיניות של דיבייט בינלאומי. ברגע שאתה בוחר במדיניות כזו וכפועל יוצא מפעיל סנקציות, אתה כובל את ידיך. שכן תמיד אתה חשוף לטענה בינלאומית – אל תפעל צבאית, כי צריך לתת צ'אנס לסנקציות למצות את עצמן. בדרך הזו אתה מוריד מעצמך סמכות".

אבל, הערתי לעברי, גם מי ש"נהג אחרת מבגין" ביקש כבר לפני 10 שנים בדיוק לפעול צבאית, אלא שלטענת  שר הביטחון דאז, אהוד ברק – שעמדתו בנושא זה הייתה כשל רה"מ נתניהו – מי שסיכל פעולה שכזו היו הרמטכ"ל, ראש המוסד, ראש השב"כ, ראשי קהיליית המודיעין של ישראל וחברי הקבינט הביטחוני: יעלון, בגין ושטייניץ".

"אין לי את כל השיקולים שהיו להם נגד, אבל אין ספק שלסנקציות היה משקל גדול בכך, כפי שהסברתי לך".

מצד שני, אני מקשה, סנקציות היו גם ב-2006, כלומר בתקופה שנתניהו כבר לא היה בלשכת ראש ממשלה 7 שנים ו-3 שנים טרם חזרתו לשם. לאחר שאיראן סירבה להשעות את תוכנית העשרת האורניום, מועצת הביטחון של האו"ם העבירה שורה של סנקציות כלכליות נרחבות נגדה.

"התכוונתי בדבריי לסנקציות אמריקניות, לא לסנקציות של האו"ם", הייתה תגובתו. "הסנקציות של האו"ם לא כובלות את ידינו באותה מידה".

כיום איזה אפיק אופרטיבי עומד לרשותנו, אני שואל ועברי כצפוי מסרב להרחיב את הדיבור, אם כי אומר ש"ישראל יכולה לעשות הרבה דברים, כולל מערכה צבאית. למרות שהדבר הזה כיום קשה יותר, כי כולם צריכים להיות משוכנעים שעשית את זה, בהיעדר ברירה אחרת".

בשלב הזה כשהמתקנים שלהם נמצאים עמוק בתוך האדמה ומפוזרים באתרים שונים זה בכלל מעשי, אני שואל.

"אתה מפספס פה את הסיפור. אם מנהיגות של מדינה עוינת נחושה לקדם פרויקט גרעין, הסיפור המרכזי הוא עיכוב הפרויקט – לא חיסולו. וזה בדיוק מה שעשינו בהפצצת הכור העיראקי ב-81'. המודיעין אז התנגד ונימק את התנגדותו: כל מה שתרוויחו יהיו 3-5 שנים ואחרי זה סדאם חוסיין, גם אחרי שתפציצו, ייצר פצצה גרעינית בצנטריפוגות או בדברים אחרים. תקיפה צבאית מרוויחה זמן. אתה לא משמיד את היכולת. לכן אין צורך להשמיד את הפרויקט כולו. גם אם אתה פוגע במפעלים צדדיים שתומכים בו או מחדיר 'תולעים' שמשבשים את הפעילות שלו, אתה גורם לאותו עיכוב עליו אני מדבר".

כלומר, אני מתערב, המשחק האמיתי במלחמה בגרעין הוא להכות ולחכות שהפריץ ימות?  "כן. בדיוק ככה. להכות, לחבל, לעכב ולקוות שעד שהוא יתאושש וישקם את עצמו ותצטרך לפעול שוב – הפריץ ימות, הכלב ימות, המשטר ישתנה, יהיו שינויים גיאופוליטיים. כך בדיוק קרה עם סדאם. לאחר שחיסלנו את הכור שלו, הוא לא הרים ידיים. אמנם ספקים לא היו מוכנים לעבוד איתו, אז הוא הלך על מודל חלופי. ב-91' היה לו כושר כמעט גרעיני, אבל אז הייתה הפלישה לכוויית ומלחמת המפרץ, שבלמה אותו ואחרי זה הייתה הפלישה לעיראק ונפילת סדאם".

#  #  #

בדצמבר 1982, קצת לאחר מבצע של"ג (לבנון הראשונה), העביר עברי את הפיקוד על חיל האוויר לעמוס לפידות, פרש לאזרחות ומונה להיות יו"ר התעשייה האווירית.

לא להרבה זמן.

"כמה חודשים אחרי זה, באפריל 83', קיבל משה לוי ('מוישה וחצי') לידיו את שרביט הרמטכ"ל.  פתאום קיבלתי ממנו טלפון מפתיע והצעה מפתיעה לא פחות: 'אני רוצה שתחזור לשירות ותהיה הסגן שלי וראש אג"ם'. הודיתי לו על ההצעה והאמון, אבל נתתי לו תשובה שלילית נחרצת. רק התחלתי תפקיד חדש ואני אוהב אותו. תודה וסליחה".

אבל מוישה וחצי לא היה רק גבוה וחצי, הוא גם ידע לבצע איגופים מעניינים. "לא הרבה זמן אחרי זה קיבלתי טלפון ממנו", מתערבת עפרה ומפתיעה: "הוא הפעיל עליי לחץ שאסייע לו לשכנע את דוד לקבל את הצעתו. לא הסכמתי. ייחלתי לרגע האזרחות שנים רבות. וגם חשבתי שהוא נמצא במקום שמאוד מתאים לו".

מוישה לא ויתר. הבא בתור היה מישה (משה ארנס, שר הביטחון אז). "אחרי שהרמטכ"ל לחץ על אשתי וזה לא עזר לו, קיבלתי טלפון מארנס שאמר: 'קוראים לך לדגל – וזהו'", מוסיף עברי. "לא הייתה לי ברירה, רק התניתי את זה, שכשאסיים את משמרתי, בעוד שנתיים, תובטח חזרתי לתפקידי הנוכחי.

"כשהתאריך המסוכם לסיום תפקידי כסגן הרמטכ"ל התקרב, רמזו לי מוישה וחצי ורבין, שחזר להיות שר הביטחון, שאם אמשיך בתפקידי מירב הסיכויים שאתמנה להיות הרמטכ"ל הבא. אבל לא הייתי מוכן".

מה? סירבת לתת סיכוי גבוה להתמנות לרמטכ"ל?! שאלתי, כמעט בצעקה. בכנות? באותו רגע התקשיתי להאמין לאמירה הזו שלו.

אגב הרמת קול שלי – קבלו הערת ביניים, משמעותית למדי לפחות בעיניי: לאורך כל המפגש הארוך (מאוד) בינינו ולמרות שפה ושם קצת הקשתי עליו ואפילו קצת 'התגריתי' בו, עברי שמר כל הזמן על טון דיבור ועוצמת דיבור של 'טייס אוטומט': אותו קצב, אותה אינטונציה, אותה עוצמת קול, כמעט לוחשת.

"כי הבנתי שהשירות שלי בחיל האוויר יעמוד לי לרועץ בתפקידי כרמטכ"ל", הוא מנמק ומפרט: "חיל האוויר נחשב לחיל איכותי, אפילו אליטיסטי, אבל הוא מנותק מהמסה הגדולה והקריטית של הצבא – כוחות היבשה. רוב החיילים, רוב העם, רוב המילואימניקים, הם כוחות היבשה. אם הייתי ידוע שבזמן הכהונה שלי כרמטכ"ל לא תהיה מלחמה או מבצע אולי הייתי מסכים, כי אני אדם שיודע לשנות, לייעל ולעשות רפורמות, אבל כל אתגר מבצעי ייצור לי בעיות בדמות ביקורות וחשדנות.

"כשפרצה האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 87' אמרתי לעפרה: תראי כמה בחוכמה עשיתי. אם הייתי מתמנה להיות רמטכ"ל לפני כמה חודשים היו אומרים: 'האינתיפאדה לא נגמרה בתוך שבוע, כי עברי מהכחולים העביר חטיבה מהצפון לדרום, במקום להעביר שתי חטיבות או להיפך. מה הוא בכלל מבין בכוחות היבשה'…"

ובכך חסכת לעצמך את מה שקרה ל'כחול' הראשון, והיחיד עד כה, שהפך להיות רמטכ"ל – דן חלוץ – שני עשורים מאוחר יותר, אני אומר לו, ועברי מסתפק בתגובה ללא מילים: הוא מהנהן קלות בראשו.

#  #  #

דוד עברי ("אני בן 87. עד לפני כמה שנים עוד טסתי, אבל היום כבר לא מרשים לי") מכיר את אשתו עפרה מגיל ילדות. "הבית שלנו בגדרה היה מול הבית שלה", הוא אומר, כשעל פניו מתפשט חיוך רחב ונדיר.

אלא שעפרה צעירה ממנו בשנתיים ולחבורה שלו היא צורפה רק כשהיו נערים. עברי העביר הילוך לקראת סיום קורס הטיס. "הוא הפתיע אותי כשהזמין אותי למסדר הסיום שלו", נזכרת עפרה, "ומאז החלה הזוגיות שלנו".

הם מתגוררים למעלה מ-50 שנה בבית צמוד קרקע, בקצה רחוב פנימי ושקט ברמת-השרון. בית מתוקתק לעילא ובו זמנית צנוע ופשוט למדי. בחצר שמחוץ לבית גינה מטופחת. "את הכל אני עושה לבד, ב-10 אצבעות, ללא עזרת גנן", מדגיש בגאווה בעל הבית, אולי מנסה לומר בכך: למרות שהגעתי לאן שהגעתי לא התרחקתי לגמרי מגדרה של פעם. דגל ישראל גדול קבוע לצד גדר העץ שבחזית הבית.

בסלון הבית תלויות יצירות של קדישמן, שהיה ידיד המשפחה. את אחת מהן העניק להם האמן ב'שבעה' על מותו של בנם, גיל ז"ל.

הם הביאו לעולם שלושה בנים. שניים מהם דור (59) ויורם (56) העניקו להם  בונוס נוסף: ארבעה נכדים. בנם בכורם, גיל ז"ל, נהרג ב-1987 בעת שירותו. בן 28 היה במותו.

אתה גם היית מפקד חיל האוויר היחיד שבעודו מפקד על החיל, הבן שלו גויס לאותו חיל ועבר את כל מסלול קורס הטיס במגמת קרב, אני אומר לעברי ומוסיף: סיטואציה לא פשוטה.

"מאוד לא פשוטה", הוא מגיב. "עשיתי כמיטב יכולתי שלא להראות שום יחס מיוחד לגיל. כולל כשהוא יצא לטיסות מבצעיות בזמן מלחמת לבנון הראשונה. הדבר היחיד שעשיתי זה לבקש לקבל לידיי את השיבוצים של הרביעיות שטסו לגיחות, וכך ידעתי היכן הוא נמצא ומתי".

והמערכת בטח בחנה כל הזמן עם זכוכית מגדלת אם ואיך ומתי הוא מקבל יחס מועדף, אני אומר. "איזה יחס מועדף", הוא מגיב מיד ובכמעט בכעס. "גיל כל כך חשש ממה שיחשבו, שהוא תבע מעצמו יותר מכל אחד אחר: יצא לטיסות גם כשהיה חולה; יצא אחרון הביתה; נשאר יותר מאחרים; חזר לבסיס ראשון; היה לוקח תורנויות של אחרים. רק כדי שלא יגידו שהוא זוכה ליחס מועדף".

לא קל לשרת בסיטואציה כזו, כשהוא בטח נמצא במתח קבוע – אולי עכשיו חושבים שאני מקבל הנחות. האם, אני שואל את עברי, הוא שיתף אותך, אתכם, בסיטואציה הקשה הזו?

"תראה, אני יכול לומר לך שבאמת לא היה לו קל עם זה. הוא סבל יותר מאשר אנשים בכלל דמיינו. בשלב מסוים הוא רצה להדיח את עצמו. רק משום כך. אבל יעקב טרנר, שהיה באותה עת מפקד בסיס חצרים, שכנע אותו להמשיך".

גיל נהרג באוקטובר 1987 בטיסת אימונים, כנראה בשל כֶּשל שנבע מעייפות, בהטיסו מטוסF-16 . מפקדו כתב עליו: "היה מקצוען לעילא, קפדן בפרטים (לעתים באופן מוגזם), מוביל, שקול ומתחקר למופת. תמיד שאף לשלמות".

"מותו, בנסיבות האלה, הפתיע אותי", משתף עברי. "כי באותה עת הוא היה טייס מנוסה מאוד, מיומן מאוד".

בדיעבד בטח הצטערת שהוא לא הדיח את עצמו, אני אומר לו קצת בהססנות. "תראה, מצד אחד, אחרי שקרה מה שקרה – ברור שהייתי מעדיף שהוא לא יסיים ככה".

ואז הוא השתתק. וגם אני, באופן יוצא דופן, שתקתי ולא לחצתי עליו להשלים את המשפט ולבטא במילים את ה'מצד שני'; אולי גם בגלל שעפרה, אמו של גיל, שישבה איתנו כמעט לאורך כל שעות המפגש – מלבד מספר גיחות למטבח, לצורך חימוש והפצצת האורח בפיצוחים, בשתייה ובפירות – נכחה גם היא בחלק הזה של השיחה.

וגם כי לא הייתי צריך. ניחשתי לבד את החלק השני של המשפט, שהוא לא ביטא במילים: "מצד שני, סבא שלך, בן יקר שלי, כשהחליט על משהו לא ויתר והתעקש להמשיך, גם שנאלץ למכור לצורך כך את מעט רכושו; גם שנאלץ לצעוד 50 ק"מ, כדי לחסוך כמה גרושים. וגם אני, אבא שלך, כשלקחתי על עצמי משהו לא ויתרתי, גם אם זה חייב אותי לעמוד מול כל העולם ואשתו. כך שנראה, שהצופן הגנטי הזה עבר גם אליך, בן. ועל כך אני גאה בך".