יוסי אומיד הוא עו"ד בולט בתחום התחדשות עירונית. הדרך שהוא עשה מילדות בשדרות הייתה ארוכה ומלאת מהמורות. דוד חרמץ נפגש איתו, כדי ללמוד ממנו מה הוא קיבל מהוריו כצֵידה לאותה דרך ארוכה
"נולדתי למשפחות שהגיעו ארצה בתחילת שנות ה-50: אׅמי הגיעה מעיראק ואבי מאיראן", אומר עו"ד יוסי אומיד (57).
אלא שבעוד המשותף בארוחות שבת בין שתי משפחות הוריו היה מרכיב האורז, מאומיד אני למד שהיה פער כלכלי גדול בין שתי המשפחות: "סבא שלי, אבא של אבי, היה רוקח בעיר צפונית לטהרן. מצבם הכלכלי היה סביר ואפילו טוב, אבל מצבה הכלכלי של משפחת אמי היה ליגה אחרת. זה כמו שאני אגיד לך היום שמישהו שווה מיליארד דולר. וזו לא גוזמה. תבין, לסבא שלי היו בבגדד מפעלים. הוא העסיק אלפי עובדים. הם חיו בארמון עם משרתות ומבשלות".
"וכל זה", הוא מוסיף, "הם נאלצו להשאיר מאחור כשבחרו לעלות".
לא רק ציונות גרמה להחלטה הזו. יהודי בגדד עברו כמה שנים קודם לכן טראומה של ממש, במה שנכנס להיסטוריה כ'פרעות פַרְהוּד' (ביזה, בערבית). בחג השבועות 1941 בוצע בבגדד טבח ביהודי המקום, בו נרצחו כ-180יהודים ולמעלה מ-2,000 נפצעו. רכוש רב נבזז באותן פרעות. ולכן, כשעשר שנים לאחר מכן הצליחה הסוכנות לשכנע את שליט עיראק לאפשר ליהודי המקום לצאת – ובתנאי, כדרישת המשטר המקומי, שלא ייקחו איתם את רכושם – הם קפצו על האפשרות לעזוב את גלות בבל.
"וכך הגיעה משפחתי העשירה לארץ כשהם חסרי כל, כשכל מה שהצליחו להבריח היה מעט זהב בתוך המזון אותו לקחו איתם", מסכם אומיד פרק זה בקורות משפחתו.
"את המשפחה של אמי שלחו עם עלייתם ארצה למלחה", הוא אומר וממהר להדגיש: "לא, זו לא הייתה מלחה של היום עם איצטדיון טדי והקניון הענק. זה היה כפר ערבי נטוש ומוזנח, שהיה מרוחק 7 ק"מ מירושלים ומוקף מסביב בפדאיון ואוכלוסייה עוינת. לשם שלחו את העולים, שזה מקרוב הגיעו מארצות ערב, ובתוכן משפחתה העשירה לשעבר של אמי".
משפחתו של אביו, אברהם, נשלחה עם עלייתה ארצה למעברת גבים-דורות, שתהפוך כמה שנים מאוחר יותר לשדרות.
"אבא שלי הוא הציוני האחרון במדינה", מצהיר אומיד ומיד מנמק: "לפני כ-20 שנה, כשהיה גל של מתקפת קסאמים על שדרות, רקטה אחת נפלה בבית של ההורים שלי ובנס לא התפוצצה. אח שלי, אורי, שהוא מנכ"ל סוכנות 'שלמה ביטוח', ואני קנינו להם דירה בראשון-לציון כדי שיעברו. אבא שלי סירב בתוקף. 'אם אני עוזב – הם ניצחו' אמר. ומאז עומדת הדירה ריקה, למקרה שאולי יתחרט יום אחד".
כיום עו"ד יוסי אומיד הוא עורך דין בולט בארץ בתחום ההתחדשות העירונית. דרך ארוכה עבר מילדות בשדרות עד למקומו הנוכחי. הוא מארח אותי בביתו שבבאר-יעקב – בית צמוד קרקע, שבחצרו בריכה שקועה, ג'קוזי ומקרן סרטים לצד מסך גדול. נשוי לכוכי ("אותה הכרתי מכיתה א'. אנחנו יוצאים נון-סטופ מאז כיתה ט"). ואב לארבעה בנים: הבכור בן 29 והצעיר בן 18.
"אמא שלי, שבאה, כאמור, מבית מאוד עשיר זכתה ללמוד לפני שהגיעה ארצה בבית ספר יוקרתי 'אליאנס' בבגדד. נושא ההשכלה היה מאוד חשוב לה. אני זוכר שכבר בכיתה ז' היא אמרה לי שאני צריך ללכת ללמוד משפטים. כי ידיעת החוקים והכללים רק תסייע לי להתקדם בחיים וגם תאפשר לי לסייע לאנשים שנזרקו לצד הדרך. פשוטי העם", הוא אומר ומסמן באצבעותיו מירכאות. "אבא שלי היה איש עמל כל ימי חייו. טרקטוריסט, עובד אדמה. ולמרות שהביא בקושי פרנסה הביתה, היה לו עיקרון אחד קדוש: הוא לא מוכן היה שיהיה לו 'פנקס אדום' של ההסתדרות, של מפא"י. והוא שילם על כך. או-הו, כמה שהוא שילם. שנתיים לא הייתה לו עבודה מסודרת והוא עבד עבודות דחק של ממש, אבל לא היה מוכן לוותר על העיקרון הזה. אתה צריך להבין: 'פנקס אדום' לא היה רק אישור לקבלת עבודה. זה היה הכל. בלי זה לא היית יכול להסתדר. כמו שהיום אתה לא יכול להסתדר בלי כרטיס אשראי או תעודת זהות. בין אם בתחום הבריאות, בין אם בתחום השיכון ובכל המגזר הציבורי בכלל. פשוט לא היית קיים. מה היה לאבא שלי באותה תקופה? כלום. אז שייקחו ממנו גם את הכבוד שלו? שייקחו ממנו גם את החירות שלו להחליט, למה הוא רוצה להשתייך ולמה לא?"
האם המאבק הזה היה שווה, אני שואל. לא היה כדאי לו לקבל 'פנקס אדום' ואת המחאה שלו לבטא בקלפי בעת בחירות? "כנראה שאתה לא מכיר את אבא שלי", הוא צוחק. "אבא שלי כל הזמן אמר לי: 'אל תהיה תחמן', 'אל תהיה זיקית'. הוא סרגל. אומר מה שהוא חושב; עושה מה שהוא מאמין".
הנחישות של אביו והנכונות לשלם מחיר על כך יהדהדו אצל אומיד שנים רבות מאוחר יותר, כשירצה להתקבל ללימודי המשפטים. עוד נגיע לכך.
# # #
שנת 1977 הייתה שנה משמעותית בחייו בגלל שתי סיבות: ראשית זו הייתה שנת המהפך הפוליטי. "הייתי אז בן 14 ואני זוכר את בגין שהגיע לכנס בחירות בכיכר המרכזית של שדרות, ליד בניין המועצה. אני זוכר משפט אחד שהוא אמר: 'נשיב לכם את כבודכם'. וכמה חשמל זה יצר באוויר. כמה ברק היה בעיניים של האנשים.
ואז הגיע חיים יבין ובמילה אחת הוא סימן את העתיד של הנער משדרות: "מהפך". "כן", הוא אומר, "אכן נוצרה בי תחושה שזה באמת בידיים שלנו. שאנחנו יכולים לשנות את החיים שלנו. דיי לבכיינות! דיי לרחמים העצמיים!"
כחלק מתפיסת עולמו החדשה רותם הנער אומיד את חבריו ויחד הם מקימים תנועת נוער יישובית, שמקבלת את ברכת ועזרת המועצה המקומית. "עודדתי את חבריי בשדרות לקחת אחריות ולבנות לנו חיי חברה פעילים ותוססים, כמו שיש לבני נוער במקומות אחרים בארץ. אני גם הייתי מאוד החלטי בין חבריי שאת לימודי התיכון אנחנו צריכים לעשות בעיירה שלנו, ולא לנדוד למקומות אחרים".
אם הייתי שומע את עמדתך זו ולא הייתי יודע איפה אני נמצא ברגע זה, הייתי בטוח שחזרת להתגורר בשדרות לאחר לימודיך האקדמיים, אני מעיר.
"זו ההתגלגלות של החיים", עונה אומיד תשובה לאקונית וחצי מתחמקת.
אולי בהשפעת הפעילות היזמית הזו שלו בהקמת תנוער נוער ואולי לא, באותה תקופה אׅמו, סורייה, שיתפה אותו בחלום שחלמה בלילה. ובחלומה יוסי, ילד שלה מוצלח, נואם בפני אנשים רבים, משפיע עליהם ומשכנע אותם. כשניסה אומיד ללמוד ממנה על מה בדיוק נאם באותו חלום, התקשתה האם לשחזר.
חובבי ז'אנר החלומות ומשמעויותיהם ישמחו מן הסתם לגלות על 'התגשמות' החלום: כיום מרבה אומיד לכנס כינוסי דיירים בכל רחבי הארץ, כדי לשאת בפניהם דברים ולשכנע אותם לבחור בו כמגן זכויותיהם במיזמי פינוי-בינוי והתחדשות עירונית.
# # #
לאחר שחרורו מהשירות הצבאי, אותו עשה ב'גולני', הוא ביקש להתקבל ללימודי משפטים באוניברסיטת תל-אביב.
באותה עת, באמצע שנות ה-80, היה ביקוש אדיר ללימודי משפטים. סף הכניסה לפקולטות היה גבוה והמכללות הפרטיות עוד לא נוסדו. אומיד ידע שציוני הבגרות שלו רחוקים מהסף המינימאלי לכניסה, כמרחק שדרות מרמת אביב. "מה עשו הילדים של עורכי הדין המבוססים ממרכז הארץ שלא התקבלו?", שואל אומיד ומשיב: "ההורים שלהם הטיסו אותם למנצ'סטר או ללונדון למכללות פרטיות ומשם הם חזרו למבחני הלשכה, והופ – ישר למשרדים של ההורים".
אבל לונדון לא חיכתה לו, ובשל ציוניו בבגרות גם לא תל-אביב. לאחר שנה בה הקדיש לשיפור ציוניו הוא התקבל לקדם-משפטים באוניברסיטת תל-אביב. "היינו שם 120 חבר'ה. אבל רק 50 מקבוצה זו זכו להעפיל שנה לאחר מכן ללימודי המשפטים. בתום אותה שנה לא הצלחתי. חזרתי על שנה זו פעם נוספת, ושוב כשלתי. וכך גם בשנה השלישית".
ואז הציעו לו באוניברסיטה שיכירו לו בשלוש השנים שעשה שם כחלק מתואר במדעי הרוח, בתנאי שילמד שנת השלמה נוספת. מצויד בתואר ראשון, הוא זכה סוף-סוף – בשנה החמישית ללימודיו שם – להתקבל לפקולטה למשפטים.
את צ'ק הנחישות שהוריש בו אביו הוא פרע, כעת הגיע הזמן לפרוע גם את צ'ק העזרה לאלה שנזרקו בצידי הדרך, כפי שציפתה ממנו אׅמו.
"במהלך לימודיי, בשנת 91', יזמתי פנייה עם כמה חברים לפרופ' קנת מן, שהיה ראש החוג שלנו ומשפטן משכמו ומעלה, כדי להקים קליניקה משפטית באוניברסיטה, שתפעל ללא קבלת תמורה לטובת הקהילה".
כמו שהיו בפקולטות למשפטים אחרות, אני מעיר. "לא!", מרעים אומיד בקולו, "זה היה ראשוני. אחר-כך נוסדו הקליניקות האלה גם באוניברסיטאות אחרות".
על כל אלה – נחישותו רבת השנים להתקבל לפקולטה ויצירת המיזם החלוצי לעזרת הקהילה – הוא קיבל מנשיא האוניברסיטה, במעמד חֶבר הנאמנים, תעודת הוקרה מיוחדת.
"רק שתבין", הוא אומר, "למדתי עם אנשים, שאתה מכיר את שמותיהם או שמות ההורים שלהם מהחדשות. למדתי עם הבת של אהרון ברק; עם הבן של צ'יץ'. אילנה דיין למדה שנתיים מעליי. הסטיגמות אז היו נוראיות. כשחבריי ללימודים שמעו את המילה 'שדרות', הם הגיבו בנוסח: 'האם היא ממוקמת בישראל או במצרים'. אתה מבין מה זה שאני, ולא הם, קיבלתי את תעודת ההוקרה? אתה מבין מה עבר להם בראש – 'איך קרה שהבחור שהגיע מהמקום הזה, עקף אותנו?'"
ולא, המשפטים האחרונים שאמר לי אומיד לא נאמרו בטון של נינוחות ושביעות רצון עצמית, אלא בטון וחיתוך דיבור שהסגירו הרבה מאוד זעם עצור, שכנראה לא הצטנן גם אחרי כל-כך הרבה שנים.
ואיך בחור שלא בא ממשפחה אמידה יכול לשרוד כלכלית מסע סיזיפי ארוך שנים כזה? "חצי שנה לפני שכוכי ואני החלטנו להתחתן ב-1988, פנינו לעמותה שמחברת בין ילדים ממשפחות הרוסות למשפחות אומנה. עוד לפני שנולדו לנו ילדים וכבר גידלנו עשרה… כל זה קרה בבית שהוקצה לנו בנס-ציונה.
"נכון, היו צמודים אלינו פסיכולוג ועובדת סוציאלית, אבל בתכלס אנחנו היינו ההורים שלהם. סיפורים לא פשוטים: ילד בן שמונה – לא 18, שמונה! – שנתפס פורץ לבתי מרקחת. אביו היה סוחר סמים, שלא היסס להפעיל אותו. האב נכנס לכלא על רצח והאם ישבה אף היא בכלא על סחר בסמים, והילד הזה הגיע אלינו. דברים מזעזעים. ואתה הופך להיות שק החבטות שלהם, על כל הרע שהם טעמו בחייהם הקצרים. ואז מגיעים הילדים הביולוגיים שלנו, שגדלים איתם באותו בית. וזה מתחיל להציף אותנו במחשבות: האם אנחנו באמת מוכנים לגדל אותם עם הילדים שלנו באותו בית? ולמרות זאת אנחנו ממשיכים, כי האתגר החינוכי הזה גדול לאין שיעור מכל חשש".
"אתה יודע מה היה הסיפוק הכי גדול שלי באותה תקופה", שואל אומיד ומיד משיב, "הגיע אליי בן של בכיר בעולם הפשע. אין מצב שלא שמעת את שמו. לאותו בכיר היה בן שכבר חוסל בעבר והוא ממש לא רצה שבנו הקטן, שהגיע אלינו, יישאב גם הוא לעולם הפשע. היום הילד שלו נורמטיבי לחלוטין ואבא שלו אמר לי פעם שהוא חייב לי, על כך שהבן שלו חי חיים שהם מחוץ לעולם בו הוא פועל".
# # #
ב-92' סיים אומיד את לימודיו ומיד פתח משרד עצמאי, שעסק בעיקר בנדל"ן וקצת בדיני משפחה. עד שדיירים מבית ברחוב חניתה בראשל"צ פנו אליו לפני כ-15 שנה, שייצג אותם בפרויקט פינוי-בינוי ומאז כולו נמצא בתחום זה.
"נשאבתי לנושא הזה", הוא אומר, "כי אני רואה בו מכשיר אדיר לשינוי הסטטוס של אלה שנזקו לצד הדרך של החברה הישראלית. תביט, כל העולם שלנו בנוי על מעגלי קסמים: אתה נולד במקום מסוים, למשפחה וקהילה מסטטוס מסוים. כמעט ואין מעברים בין המעגלים. נכון, תמיד יספרו לך על מוישה מקריית שמונה שיצא לארה"ב ועשה אקזיט של מאות מיליוני דולר. אבל כמה כמוהו מגיעים לכך מהשכונות בהן הוא גדל? זה שטחי ורדוד, אבל מה לעשות, אחד המגדירים המשמעותיים ביותר שלנו הוא באלו בלוקים אנחנו גרים. אתה גר ב'רכבת' בשכונת עמישב? הבנתי כבר. לא צריך לספר עליך יותר. אתה גר בבית מפונפן בכפר גנים ג'? גם ברגע זה אני כבר יודע מי אתה".
אבל דירה חדשה לא מעבירה אותי מעמישב לכפר גנים, אני מבקש להקשות עליו תוך שאני קוטע את שטף דיבורו. את הלוקיישן שלי אתה לא משנה הן בפינוי-בינוי שמטפל בבית הבודד, וגם לא בהתחדשות עירונית שמטפלת בשכונה כולה.
"נכון", מסכים אומיד חלקית, "אבל אבל כשכבר לא תגור בבניין רכבת וכשהדירה שלך תהיה שווה במקום מיליון שקלים שני מיליון ושיהיה לבית חברת ניהול וכל אזור המגורים שלך, כולל הבתים מסביב, ישתנה – גם ההגדרה שלך תשתנה: בעיניים של זרים, אבל קודם כל בעיני עצמך".
עו"ד אומיד פועל מאז בנישה אחת: ייצוג דיירים בפרויקטים המיועדים לפינוי-בינוי והתחדשות עירונית. לדבריו, הוא טיפל עד כה הוא בכ-600 בעלי דירות שכבר קיבלו לידיהם את המפתחות לדירות החדשות. עוד הוא מוסיף כי משרדו מטפל בתקופה זו בכ-10 אלפים בעלי דירות, מחיפה וטבריה בצפון ועד באר-שבע בדרום, בפרויקטים שנמצאים כעת בשלבים שונים של התהליך.
