כל מה שקורה במדינה שלנו מונע מתחושת הקורבן. כל מחאה, כל דגל שמורם, כל התיישבות שמוקמת, כל אמירה ברשתות החברתיות. הכל מונע מאותה תחושה של התקרבנות, של "אכלו לי ושתו לי", של "מגיע לי", כי בעצם כל החיים שלנו אנחנו סבלנו ועכשיו אנחנו גוזרים קופון.
ככה אנחנו מוצאים את יו"ר "ישראל ביתנו" משחק בנו ומוציא אותנו שלוש פעמים לבחירות. ככה מפכ"ל משטרה לשעבר מוציא ספר על תקופת מפכ"לותו עם הוצאת ספרים של העיתון שחקר בתיקי ראש הממשלה. ככה מרשה לעצמו בנו של ראש הממשלה לכתוב כל מה שהוא רוצה ולהשתלח בעיתונאים ועיתונאיות, מעין נקמה על הרכילויות הצהובות שהוציאו עליו כשהיה ילד.
אנחנו עם קורבן. נרדף. כל החגים שלנו מתחילים בסיפור רדיפה, אז איך לא נתנהג ככה? איך לא נעקוף בתורים? ננסה להתקמבן על כרטיסים בזול? נמצא דילים שווים לחו"ל? ניסע כמו מטורפים על השוליים כדי לעקוף את הפקקים? נסיים את כל הביצים ונייר הטואלט מהרגע שמתגלה מגיפה במדינה, בלי להתחשב בכמות הביצים שאנחנו בכלל מסוגלים לאכול בשבועיים, ובלי להשאיר לאחרים?
והרשתות החברתיות מלבות את זה. כל דבר גורר השוואה, כל אמירה, כל סיפור. אנחנו אוהבים גם להגזים כדי שלסיפור שלנו תהיה משמעות והשפעה (או לייקים). אי אפשר להתקומם על משהו שמפריע לנו, מבלי שאיזה תותח זיכרון יחזיר אותנו עשר, עשרים או שלושים שנים אחורה, להזכיר לנו שגם ה"צד שלו" נפגע מה"צד שלך" בתקופה ההיא.
הסיפור סביב נחל האסי (עאסי) וקיבוץ ניר דוד יכול להמחיש לנו את תחושת הרדיפה: הקיבוצים מרגישים שמנסים להתנכל להם ולרכושם (כביכול) וכל מי שאינו תושב הקיבוץ, מרגיש שהנחלה הזו היא שלו ויש לו אחיזה בה וזכויות. פשרה לא עבדה כאן וגם לא תעבוד בישראל של 2020. לא כשהאגו בשמיים. לא אחרי שלקחו לנו את העסק או העבודה, את הזכות לנפוש בחו"ל, את הזכות ללכת בלי מסיכה. אנחנו רוצים מה ששייך לנו ומגיע לנו ואת הכל. לא איכפת לנו מפשרות.
זה קורה גם כשנשים מחפשות צדק, פתאום המין הגברי מרגיש שהוא קורבן. צצות קבוצות תמיכה כמו "אבא פגום" והופכות לסנסציה. פתאום גבר מסורב גט זוכה ליותר תשומת לב מאלפי נשים במצב דומה. גברים מוכים יקבלו יותר תשומת לב תקשורתית (שולי רנד) מאישה מוכה, כי זה כבר "חופר". והאמת? בצדק. ארגוני הנשים זועקות את הזעקה הנכונה, אבל לפעמים עוברות את גבול הטעם הטוב ורק מזיקות לקורבנות האמיתיים.
אני חושבת על הנערה בת ה-16 שנסעה לנפוש עם חברותיה באילת. אני בטוחה שבגיל 16 היא כבר חיה את "מי טו", קראה מאמר או שניים על העצמה נשית. האזינה לביונסה או גל גדות נלחמות למען המין הנשי. בטוח ראתה את "וונדרוומן", ועדיין, הסתנוורה מחיוך שהופנה כלפיה, מקצת תשומת לב, ונפלה לתהום. האם היא בכלל רוצה שידברו עליה? האם בשיח עליה אנחנו לא הופכות אותה שוב לקורבן של אותו האונס בדיוק? אולי בכלל בא לה שקט והסחת דעת? חיבוק מאמא ותו לא.
יש כל כך הרבה אנשים כמוה שהם באמת קורבן. קורבן של הנסיבות הקשות שהפכו אותם לכאלה. אבל אנחנו הפכנו כל שטות קטנה מחיינו ל"רדיפה". אנחנו אלה שהמצאנו את המילה "פרייאר". למה שנעזור למישהו ובסוף זה ינגוס לנו בתחת ויפיל אותנו? אנחנו צריכים להיות אינטרסנטיים ודורסניים. להתקדם ויהי מה, אחרת יעקפו אותנו. אסור להיות הקורבן.
אולי אם היינו שמים את התחושות האלה בצד, היינו מסוגלים לקיים שיח אמיתי עם הסובבים אותנו, עם החברה. אולי היינו מצליחים להשתחרר מהאחיזה של דעותינו ולהתגמש. אולי היינו מקבלים את הפשרות שמונחות לנו על השולחן, מבלי להרגיש ש"נפלנו" או "הפסדנו". אולי גם לא היינו מייתרים מושג כזה של "קורבן", ועושים שירות גרוע לאלה שבאמת היו קורבנות בחיים. אולי אם היינו מחליפים את המילה "קורבן" במילה "קרבה", היינו משיגים הרבה יותר?
