בשבוע האחרון נסחפתי לסדרה חדשה של "נטפליקס" – "להמציא את אנה". מדובר בסיפור חצי אמיתי על בחורה בת 25 שהצליחה לעבוד על השמנה וסלתה של החברה בניו יורק, מסופר מזוויות ראייה שונות של האנשים שניקרו בדרכה, בעיקר עיתונאית שאפתנית.
כיוון שמדובר בסיפור אמיתי, אין כאן יותר מדיי ספויילרים- אנה, גיבורת הסיפור, אישה ממוצא רוסי מגרמניה, נמצאה אשמה ב8 מתוך 10 סעיפים בהם הואשמה על גניבה והונאה. היא נעצרה ובימים אלה מחכה לגירושה מארצות הברית.
הסדרה הזו עלתה במקביל לדוקו על "נוכל הטינדר" שהפך את סמיון לבייב לאיזשהו גיבור שמוחתם על חוזים שמנים ובעל שאיפות חצופות למדיי. הבעיה היא, שלא רק הוא החצוף- הוא הנוכל, ברור שהוא חצוף- החוצפה היא של אלו שמקיימים עליו סדרות או מחתימים אותו על החוזים האלה. בדיוק כמו אלה בסיפורה של אנה שהשקיעו בה מבלי לחכות לתשלום או לבדוק נאותות מראש.
משהו השתנה בחברה שלנו. אנחנו מקדשים נוכלים ונוכלות והופכים אותם לגיבורי היום. במשך הקורונה היה זה ג'ו אקזוטיק שעלה על הרכבת המהירה להצלחה, כשכל התקשורת והרשתות היו עמוסות בהאדרה של האיש- חלק כי הוא ססגוני ומצחיק וחלק כי הוא הצטייר ב"נטפליקס" כאיש טוב. אבל היי, למי מפריעה העובדה שהוא יושב בכלא במשך כל הסדרה ומתראיין משם?
"נטפליקס" גם הבנתה את המציאות של נוכלות כתהילת עולם כשהגישה לנו את "לופן" על מגש של כסף. הגיבור הראשי גונב רק בשביל להציל את שמו של אביו. הסדרה מצוינת, אבל המסר הוא אותו מסר: נוכלות משתלמת.
בימים אלה, אנחנו לא מפסיקים לדבר על השופטת בדימוס, אתי כרייף. היא מים בטיקטוק, היא חיקוי ב"ארץ נהדרת", היא מוזמנת להשקות בתשלום ואני בטוחה שגם ההצעות מהריאליטי בדרך. למי איכפת שהיא מחקה הודעות בתחנת המשטרה, אל תבלבלו את הציבור עם עובדות.
ואם "נוכל הטינדר" וכרייף לא מספיקים, אז קפיצה מהירה לראיון עם ה"רפאלי'ז", לקראת התכנית החדשה שלהם, הפך את המונח "ניתוק" למנותק מעצמו. הגברת רפאלי האם מציגה: "הכלא כמחזמר". היא נהנתה שם. היא הכירה חברות. זה עשה לה רק טוב. תודיעו לי מתי למחוא לה כפיים.
אנחנו בתרבות שבה מקדשים עבריינות. עושים פה גלוריפיקציה לנוכלות, למטרידים, לעברייני מין. פלא שרונן ביטי משתחרר שנה קודם? הפרסום הוא נחלת הכל. לפעמים החשיפה עוזרת (כיועצת תקשורת לארגונים חברתיים אני מבינה את כוחה של החשיפה) ולפעמים- היא מובילה לתפיסה מעוותת של המציאות.
תפיסה שבה זה בסדר לעבור ליד שוטרת, לצלם את איבריה האינטימיים ולצאת בלי עונש, רק כי השופט אלעד לנג, הצעיר וחסר הניסיון צריך את הפרובוקציות כדי להתמקם בנוחות על מפת התהילה. בכל זאת, יש כתב YNET שאוהב לפרסם אותו בלי סוף. לא הכתב אשם, אלא הדור הזה, העידן הזה. עידן שבו נוכלות מגניבה ומצטלמת טוב מאוד. נוכלות שמאחוריה מחכה איזה ספיישל ב"נטפליקס" או סיקור מורחב ב"עובדה" ו"גיא פינס".
האם איבדנו את זה, כחברה? האם אנחנו באמת מסוגלים לסווג נוכלים, רמאים, עבריינים כמודל להשראה? מאחורי כל ענבל אור או רונן ביטי יש עשרות נפגעים ונפגעות (להבדיל אלפי הבדלות בין העבירות של השניים, ובכל זאת). אנשים שאיבדו הכל. אנשים שהיו תמימים מספיק כדי שהאנשים האלה ירמו אותם. אנשים שמסתובבים בינינו בתחושת הפסד ואשמה. אנשים שלא קיבלו התנצלות כנה או הבעת חרטה, שלא לדבר על פיצוי הולם.
יש משהו נורא בלראות את האדם שפגע בך יושב מול המצלמה בכל הדרו ותפארתו. אני מכירה את התחושה הנוראית הזו: הדם שעולה לפניך, כאבי הבטן, הצמרמורת והרעד שעוברים לך בגוף. את כועסת ועצובה באותה מידה, וכל הגוף שלך מגיב בעצבים ותסכול. עד כמה ציניים אנחנו צריכים להיות, על מנת לאפשר ליצר המציצנות להתגבר על תחושת הצדק וסגירת המעגל לקורבנות?
