שעון החורף נכנס לתוקפו ויחד איתו מצב הרוח הירוד שהשקיעה המוקדמת מביאה איתה. השנה הזמן לא קובע את מצב הרוח שלנו. הבשורה על מותו בטרם עת של השחקן יהודה בארקן ז"ל, אחד מיני 2300 פלוס אנשים שנפטרו בעידוד, או בשל, הנגיף, מורידה באחת את מצב הרוח ושום שעון לא יכול לומר אחרת.
המספר הזה מכיל חיים שלמים, ולא צריך להיות שחקן אייקוני כדי להזכיר לנו שכל אדם הוא עולם ומלואו. אבל הוא מזכיר. הוא מזכיר לנו שלא מיצינו. שאנחנו לא מוכנים עדיין להיפרד. המחשבה שאולי הוא היה מסיים עוד סרט או חוזר לעוד עונת מתיחות אחרונה- אולי הייתה מצליחה לעודד אותנו. להבדיל אלפי הבדלות, הזמר שלומי שבת שב לביתו אחרי התמודדות ארוכה עם הנגיף וזה הזכיר לנו, לא פחות, כמה לדור הזה יש עוד מה לתרום ולתת עבורנו.
בסוף השבוע צפיתי ב"שעת נעילה". אל תשאלו אותי עדיין מה דעתי על הסדרה, כי קיימת בי אמביוולנטיות בין המלחמה הקשה והדור שלחם אותה, לבין הדור שמשחק אותה בסדרה. פערים גדולים. הדור ההוא, שלחם, לוחם היום את מלחמתו לא להידבק ולהישאר בסביבה מספיק זמן כדי לשרוד. הוא לא לחם כדי שהדורות הבאים אחריו יזלזלו בו ובבריאותו ויוותרו עליו כל כך מהר.
הבעיה היא שבארקן הוא, נכון לכתיבת שורות אלה, אחד חלקי 2,366 אנשים שזוכרים מהקורונה. אם לא איבדתם קרוב, הסיכוי שתדעו מה עומד מאחורי השמות (או את השמות עצמם) הוא אפסי. אבל אולי האחד חלקי 2,366 הספציפי הזה יהווה תזכורת לכמה החיים שבריריים וכמה אנחנו צריכים להילחם עליהם, למרות שקשה. ואם לא איכפת לנו מעצמנו, אז לפחות שיהיה איכפת לנו מאחרים.
אבל אל תתנו לי להפוך את בארקן ז"ל לסמל של הקורונה. הוא סמל ואייקון בפני עצמו והוא לא צריך להיזכר רק כ"אחד חלקי 2,366". האיש מככב בחיינו בכל אמירה, בכל בדיחה, בכל סיטואציה. זכרו הולך איתנו ביום-יום, גם אם אנחנו חושבים ששכחנו. כמה פעמים יצא לכם לומר על חבר "הוא פצוע קשה לא יודעים מה יש לו"; כמה פעמים צעקתם לחבר בשם "בןןןןןןןןן" ורצתם אליו במחווה מרגשת?; כמה פעמים אכלתם קציצות וחשבתם על הסצנה הכי מפורסמת בארץ?
יהודה בארקן שם. הוא תמיד יהיה. אולי יקום פה דור שלא יזכור, אבל תמיד יהיה מי שיזכיר או יספר. ומגיע לו. הוא עיצב את תרבותנו ויצק אותה לתבניות של הומור והלצה. הוא ועוד רבים בדורו שפשוט אסור לנו לוותר עליהם. אנחנו חייבים להם את המינימום בלשבת ולספר את סיפורם. אולי לא לכל אחד יש סרטים מצליחים או סצנות חקוקות בזיכרון, אבל מאחוריהם יש סיפור ששווה לספר.
אנחנו כאן כדי לתת להם את ההזדמנות להמשיך את הסיפור ולספר אותו: לבשל עוד תבשיל (ולספר במדוייק מה המתכון); לשיר או לכתוב עוד שיר; לצייר עוד ציור; להרכיב על הברכיים עוד נכד או נכדה; להשלים עוד מרתון (בריצה או בבינג' בנטפליקס) או סתם לשבת על ספסל ולהנות מרעש החיים שבחוץ.
ולך, יהודה בארקן, תודה על עשורים של צחוק ושמחה, תרבות ואהבה. ד"ש לגדולי התרבות למעלה (ויש לא מעט שנאלצנו להיפרד מהם). מי ייתן ותמיד חיוכך יישאר איתנו. יהי זכרך ברוך.
