רוח חדשה מנשבת ברחובות ירושלים. חבריי מהמרכז מבשרים על חזרתם לעיר ואפילו מתקשרים לשאול מה יש לעשות בעיר. לי תמיד הייתה תשובה בשלוף, אבל הפעם אני כבר לא יודעת במה מהדברים לעניין אותם. בכל מקום קורים דברים מגניבים בטירוף שאפילו אני מודה שאני לא מזהה את העיר שלי. וייב חדש של חבר'ה צעירים שמתחילים לרקוד בכל מקום, הופכים כל חלל לבר מלא אקשן וחוגגים ביחד גם כשהם לא באמת ביחד.
לפני כשבועיים ליוויתי משלחת של צעירי המפלגה הרפובליקנית שהגיעו לישראל להכיר את המדיניות, את האנשים מאחורי מפלגת השלטון וגם להבין מהי ישראל, אבל באמת. כהרגלנו בקודש, ישבנו בבר הז'בוטינסקי במרכז העיר. הבר, הממוקם בביתו של זאב ז'בוטינסקי, מהווה תמיד נקודת פתיחה להסבר על הליכוד, על בית"ר ועל ירושלים (וכמובן שגם האוכל והבירה טובים). לא צריך להיות תייר כדי להבין שגם בשעות הקטנות של הלילה האזור הזה חי מאד ומלא באנשים, חרף מה שחושבים עליו (וכן, גם בשישי ושבת).
באחד מימי שישי הזמין אותנו חבר מקסים לארוחת שישי אצלו בבית. חשבנו שנהיה כוח מצומצם סביב השולחן ולתדהמתי ישבנו כ-14 אנשים סביב שולחן בדירה לא גדולה בפלמ"ח כשחצי אחד לא מכיר את החצי השני. מתברר לי שהסצנה הזו של אירוח בשישי חזקה בירושלים: אתם לבד ואנחנו לבד אז בואו נהיה ביחד. כמי שגדלה כל חייה בירושלים ועושה את מרבית ימי השישי בחיק משפחתה הגרעינית, התופעה הזו נעלמה לי מהרדאר. שמחתי לגלות שבירושלים יש קהילה ענקית של חבר'ה צעירים (בגילאי 25-35 בממוצע) שלא חיו כל חייהם בירושלים, אבל הבינו איך ליהנות מהמשאב הכי יקר שלה: האנשים.
בשישי האחרון יצאתי עם מספר חברים ולהפתעת הנוכחים הגיע הבדרן גדי וילצ'רסקי עם צוות "הצנרת" לערוך כתבה על מיזם ירושלמי שנקרא "שבוס" (בעיניי יוזמה מדהימה). המיזם מפעיל בשישבת מוניות שירות מאזורים נרחבים בעיר למוקדי בילוי בעלות שווה לכל כיס. מה רע? אם אתה שותה או אם אתה צעיר מכדי לנהוג- יש לך פתרון. וילצ'רסקי רצה לשאול האם אנחנו חושבים שצריך למסד את הרעיון ושהממשלה צריכה להעביר תחבורה ציבורית בשבת בירושלים. רובנו לא בעד. המחשבה על הרעש והפיח בימי המנוחה מטרידה גם את אחרון האתאיסטים והחילונים, למה זה טוב? "אנחנו ליברלים", עניתי לחברי, "אנחנו בעד שוק חופשי, מעדיפה שיוזמי "שבוס" יקבלו את הכסף ישר לכיסם ובעד שעוד ירושלמים יצאו במיזמים כאלה". וילצ'רסקי יצא מבולבל, אני לא. היה ברור לי שסטטוס קוו אפשר לשמר ביצירתיות מבלי להפריע למגזרים אחרים. עובדה.
אפשר לומר שההכרזה של טראמפ לא ריגשה אותנו, הירושלמים, במיוחד. אנחנו ממשיכים לבלות בעיר הבירה ולהחיות אותה, להיות יצירתיים ולהפיח בה רוח צעירה, תוססת ומגניבה (כן, מגניבה). בכל יום עולות כאן למעלה מ10 הופעות שונות בסגנונות שונים. כל יום יוזמים כאן מפגשים לא קונבנציונאליים בין אנשים. כל יום יש מה לעשות – לילדים ולמבוגרים. המסעדות מעולות והפאבים מטריפים. אפשר ללכת ברחוב עזה שמספר סיפור או להיכנס לבית אליאנס המיתולוגי וכמעט כל הזמן לגלות דברים חדשים במקום. שור מחניודה חי, התחנה הראשונה בירושלים בועטת, עין כרם מרהיבה ויוקרתית והקניונים הקטנים שלנו מלאים בכל ההון האנושי הקיים.
ומה עם טראמפ? טוב, עד שהשגרירות תעבור לירושלים, הוא יצטרך פשוט, בביקורו הבא ב"קינג דיוויד", לחצות את הכביש ולהצטרף אליי לערב של טירוף, עונג והנאה ירושלמיים אמיתיים. האמינו. זה קיים.
