זה היה צום קשה. בחיי.
אני צמה בתשעה באב בערך מכיתה י"א. זה לא בא מערכי המשפחה. אף אחד במשפחה הגרעינית שלי לא צם, בודדים מהמשפחה המורחבת. אבל כשהתוודעתי לחשיבות של היום הזה, לא יכולתי שלא לצום. בדיוק כמו שהחלטתי, לפני שנתיים, לצום (חלקית) ביום השואה, כדי לזכור את הנופלים. זה יותר מהדת, זו החברה שלנו. מלחמות אחים הובילו לכל כך הרבה הרס וחורבן, לא רק לפני 800 או 900 שנים, אלא ממש בעשורים מאז הקמת המדינה.
ראש ממשלה נרצח, כי לא הסכימו איתו ופחדו ממעשיו המדיניים. אבא לילדים נרצח על חנייה. ילד מתאבד בגלל בריונות ברשת. בעל רוצח את אשתו ואפילו לא מביע חרטה. אבא רוצח את הילדה שלו. במקום אחר הם שוכחים את הילד ברכב. לא משגיחים מספיק בבריכה. גננת וסייעת מתעללות בילדים חסרי ישע במעון. פועלי בניין נהרגים ונפצעים במספרים גבוהים מתמיד. תאונות דרכים אכזריות, שהן רצח לכל דבר. זה מתחיל בנו.
במהלך הצום גוללתי בפייסבוק ובטוויטר מעט. מה יש לעשות? לקרוא או להקשיב למשהו- לא יכולתי. בחיי. רמת הריכוז, כמו הסוכר בדם, הייתה נמוכה מאד. בדרך כלל אני פריקית של סדרות תעודה או מאמרים מעניינים. השנה, כלום לא עניין אותי במיוחד. האמת? שגם מה שראיתי בפיד שלי לא עניין. כל גילוי שנאה, מכל צד, קיבל "השתק ל-30 יום" או אופירה-אסייג-סטייל: "הורד עוקב".
זה כבר היה יותר מדיי. מסוף 2018 אני מעורבת כל כך בבחירות כאלה ואחרות. רואה טוקבקיסטים מרושעים ממציאים פייק ניוז על מתמודדים, או מספרים את האמת המרה והחודרנית. זה התחיל מהמוניציפאלי וזה טפטף לארצי. ואז שוב לארצי. ואז שוב לארצי. ובעצם, זה לא נגמר גם כשהלכו לממשלת אחדות. אין אדם שמרוצה מהמצב ובסוף כולם רבים עם כולם.
באופן אישי, הקורונה לא השפיעה עליי כל כך, מלבד בפן התעסוקתי, וגם אז, שמרתי על קור רוח לתקופה ארוכה, יחסית. אבל שני דברים הטרידו ומטרידים, והופכים את המצב לבלתי נסבל: הסיפורים האישיים (אובדן קרוב שנפטר מהסתבכות הנגיף או בעל עסק שפשט רגל וכיו"ב) וההפגנות.
עם הסיפורים האישיים למדתי להתמודד. נכמר לי הלב וניסיתי לעזור לכל מי שיכולתי (לפחות בסביבתי)- הרציתי, תרמתי מעט כספית, ערכתי כתבות קידום וקישרתי בין אנשים שיעזרו אלה לאלה. אבל עם ההפגנות עוד לא התמודדתי. ככל שזה הופך להיות פוגעני ואלים יותר (אל תאשימו רק צד אחד, צריך שניים לטנגו), אני מצוברחת וכואבת.
כשצמתי, והייתי צמאה מאד, נלחמתי. רגעי השבירה שלי היו כששאלתי את עצמי "על מה?". אני אצום, אקרע את עצמי, והם יריבו ויתכסחו אחד עם השני. אז מה עשיתי בזה? אני בטוחה שאלה שאלות שצמחונים וטבעונים שואלים את עצמם כל הזמן: האם במניעתם מבשר, הם באמת חוסכים הרג של חיות, או שהכמות היא אותה כמות ואחרים פשוט נהנים יותר? לא ברור.
אבל אז הבנתי את הערך של דוגמא אישית. ארבעה ימים לפני הצום פתחתי "איוונט" בפייסבוק שמחלק אהבת חינם. 5000 חברים יש לי בפייסבוק, וכמעט 2,000 עוקבים בטוויטר ובפייסבוק יחד, ורק 4 אנשים ביטאו את אהבתם בפומבי, עוד אחת בפרטי והיתר? מחאו לי כפיים והתקדמו בחייהם. אבל כשאני כותבת ביקורת פוליטית? הופה, עשרות לייקים ותגובות. פתאום לכולם יש מה להגיד, להוסיף, לשתף. בעיקר דברי שנאה.
אז פלא שאני מעט מיואשת ומוטרדת מהמצב? אולי רבים כמוני. אלה שלא יוצאים לרחובות (שהם הרוב) שכבר נמאס להם לשמוע על ההפגנות האלה. אלה, שכמוני, הפסיקו לצפות בחדשות כל ערב- לא כשראש הממשלה ושר האוצר מדברים ולא כשפעילי ההפגנות מדברים. כמוני, הם שמים את המצב על "השתק ל-30 יום" ופשוט חיים את החיים שלהם.
