נדיר שאני כותבת טורים עם כמה נושאי התייחסות. לא כל כך אוהבת להעביר את הקורא מנושא לנושא, אבל שלושה דברים תפסו את עיני שלא יכולתי לא לכתוב עליהם את דעתי. הסיפור הראשון עוסק בעבירות מין בנער 15.5 מהמגזר החרדי על ידי בן מיעוטים. הסיפור השני הוא פרשת הכדורגלנים ממכבי תל אביב ששכבו עם קטינות. והסיפור האחרון הוא מחאת אנשי התרבות.
נתחיל בראשון והמזעזע מכל- נער מהמגזר החרדי בן 15 עולה על טרמפ באזור ירושלים, נלקח למתחם מבודד, על ידי בן מיעוטים ממזרחי ירושלים, שמבצע בו מעשים מגונים חמורים, תוך כדי שהוא מראה לו תכנים פורנוגרפיים. איני יכולה להפסיק לחשוב על השריטה שדבר כזה עושה לנער מתבגר ממגזר מגונן מתכנים כאלה. גם אם לא היה מהמגזר החרדי הייתי מזדעזעת. מה שיותר מדאיג אותי, ששום כלי תקשורת ארצי לא פתח עם הידיעה הזו את החדשות.
איך יכול להיות שפרשיית מין בכדורגל תופסת יותר כותרות מטלטלות, וחודרת אל השיח הישראלי, אבל התעללות מינית בנער – לא? אנחנו כאלה צבועות וצבועים? הרי יש כאן את המשולש ה"קדוש": חרדי- שלתקשורת לא איכפת ממנו, בן מיעוטים- שהתקשורת מסנגרת עליו, ובן זכר שהתעללו בו מינית- ולתקשורת כנראה איכפת רק מבנות שעוברות את זה. אני יודעת שזו הכללה והנחיה, אבל זה לא מה שהתקשורת עושה גם? גם מהצד שמגן בחירוף נפש על נשים שעברו פגיעה מינית הייתה השתקה. פחות מאשימה אותן ואותם, כי ייתכן שבכלל לא שמעו על המקרה. מלבד מקומון או שניים בירושלים ועוד כתבה במגזין חרדי מקוון, לא ראיתי התייחסות. בושה.
ומכאן לפרשיית המין של הכדורגלנים, ואני אעשה את זה קצר: אסור להסיר אחריות מהבנות, גם אם הן קטינות. נקודה. לא, אל תנסו לחבר את הנקודות לפרשיית אייל גולן- אין קשר בין הדברים. אם בנות 15 מחליטות לזייף תעודת זהות וללכת להתהולל עם כדורגלנים- הן קיבלו החלטה שגויה וההורים שלהן צריכים לאפס אותן ומהר. לא הייתם מזעזעים אם היה מדובר בבר שמכר להן אלכוהול, נכון? הן עברו על החוק בזיוף של תעודות זהות? הן צריכות לשאת באשמה. גם כאן אסור לנו להיות צבועים ולהפיל את האחריות רק על גברים כי הם גברים. השנאה הזו למין השני חייבת להיפסק. אי אפשר כל הזמן לבקש "גירל פאוואר" ואז, במקרים כאלה, להקטין אותנו ולהפיל אחריות על הגבר. מותר, ואפילו רצוי, לזעוק לחינוך טוב יותר של ילדינו, מאשר לכפות על הבושה בהאשמת האחר.
ומספורט לתרבות. שי להב, עיתונאי ומבקר תרבות, כתב השבוע פוסט ובו הוא מפנה אצבע מאשימה לציבור במצב תעשיית התרבות בארץ. כמובן, בלי לחסוך ביקורת מלאת שנאה על השרה מירי רגב, הוא כותב, בין היתר: "אם למדתי דבר ברור אחד מהמשבר החמור שעולם התרבות נמצא בו, הרי הוא שלמרבית הציבור הישראלי לא באמת אכפת. אנשים אדישים לנוכח הקריסה שלנו במקרה הטוב, ושמחים לאיד במקרה הרע. והשכיח מאד… המציאות היא שבישראל 2020 התרבות נתפסת עבור מרבית האנשים כעוד אמצעי בידור, ולא כמזון לנשמה, שאי אפשר בלעדיו. זה עצוב. זה מקומם… אבל זה המצב”. ובכן, זה מה שעניתי למר להב (העיתונאי, לא המוזיקאי):
"שי, חלק ממה שכתבת לא מדויק. נתחיל בהגדרת המילה תרבות- אצל כל אחד ואחת היא משתנה. היום "תרבות" היא סלבס אינסטנט, תכניות ריאליטי, מובילי דעת קהל באינסטגרם וטוויטר (וזה ממש לא קשור למירי רגב, אלא לתעשייה המגעילה שנהייתה). בתקופה שבה גדלתי, הגיבורים שלי היו מוסיקאים (ועיתונאים, אבל זו שריטה אחרת). הייתי חורשת על ערוץ 9 שהראו את המצעד של נטו ומאזינה לרשת ג. עד היום כשאני אשמע ירמי קפלן ואיפה הילד זה ידגדג לי יותר מלהיט מגניב של סטטיק ובנאל. תכניות הריאליטי המשיכו לשדר בתקופה הזו. פרסומות עם כוכבים הופיעו ללא הרף. זאפה ודומיה עשו לייב. בירושלים אומנים הופיעו על במות על גלגלים. בפייסבוק סטנד אפיסטים המשיכו לעלות קטעים. ה"גיבורים" של התרבות לא נעלמו באמת להמונים ומהמסך שלהם. ובנפרד מכל אלה- מיליון וחצי מובטלים. העולם יישר קו- דין גיא לואל כדין יובל מהפלאפל. לא נשכחתם, פשוט יש סדרי עדיפויות". מה סדר העדיפויות שלכם?
