איזה חודש קשה הוא חודש אלול. הוא מלא יראה, קדושה, סליחות, חשבון נפש. גם בלי לשים לב ובלי כוונה אנחנו מתחילים לחטט בפנימיות שלנו ולבחון את צעדינו השנה. במי פגענו, האם דרכנו הייתה הנכונה, האם השגתי מה שרציתי ובאילו אמצעים? אנחנו מפחדים מערב ראש השנה, אבל יותר פוחדים מהתקיעה המבשרת את פתיחתם של עשרת ימי התשובה. זמן זיכרון.
אנחנו אולי לא זוכרים כל דקה ושעה ב- 384 הימים האחרונים (לפי השנה העברית שהייתה מעוברת. כן, בדקתי), אבל מי שפגענו בו זוכר בהחלט. מי שעבר שיימינג זוכר בהחלט. מי שתמונותיו נגנבו והופצו ברשת זוכר בהחלט. מי שקראנו לו בכינויים מעליבים זוכר בהחלט. מי שהלבנו פניו ברבים זוכר בהחלט. מי שזילזלנו בו, התנשאנו מעליו, הקטנו אותו, דחפנו אותו לקצה, שיקרנו ורימינו אותו, נרתענו ממנו והדרנו אותו- זוכר, הו כמה שהוא זוכר.
ואנחנו אנשי מילים, לא צריך תעודת עיתונאי לשם כך. יש לנו פלטפורמות רבות לומר את אשר על ליבנו ולהעביר את המסרים לאחרים. כבר כתבתי על כך רבות. אנחנו משתלחים בכל הנקרה בדרכנו כי מה איכפת לנו? זה רק פייסבוק. זה רק טוויטר, אינסטגרם, בלוג או יו טיוב. זה לא באמת. זה פיקציה.
ערוץ 2 עשו השנה שני פרויקטים יוצאי דופן בעניין כדי להוכיח לאנשים כמה הכול מציאותי. האחד היה לפני כחצי שנה בה עימתו טוקבקיסטים עם אומנים ונבחרי ציבור שעליהם הם ליכלכו. שני הצדדים היו מובכים ללא ספק, אבל נראה לי שהמבייש הובש לגמרי. פתאום ירד האסימון: האדם שעליו ליכלכתי הוא בשר ודם כמוני. אולי נמוך יותר, אולי שמנמן יותר. אבל כמוני. הפרויקט השני היה אך לא מזמן, ובו קבוצות מיקוד דיברו על שר או שרה בישראל, על המדיניות שלהם, על האופי שלהם, על הדרך שלהם. השר או השרה ישבו בחדר מקביל עם טלוויזיה ששידרה להם הכל. לאחר מכן הם יצאו אל קבוצת המיקוד ודיברו איתם. פתאום דעתם של הרוב השתנתה לטובה.
אתם מבינים? זה כבר לא משנה באיזה צד אנחנו, אנחנו פשוט חייבים לדמיין את האדם שאותו אנחנו מבקרים או שופטים או כועסים עליו עומד מולנו. מה אז היינו אומרים? אולי חלקנו עדיין היינו משתמשים במילים עם המון אותיות שורקות המביעות כעס, אבל אולי כולנו היינו רואים את החיוך של הצד השני, את לחיצת היד החמה או החיבוק ומשהו בפנים היה נמס ופתאום- הייתה מתנהלת שיחה נעימה.
אפשר לבחור להיות חיוביים. לא להגיב על כל דבר, לנשום עד 10 ולנסח את מילותינו ודעותינו בקפידה. אני יודעת שבחודשים האחרונים אני עושה את זה. היו המון מקרים שבהם עצרתי ובסוף לא הגבתי. בשביל מה? איזה סיפוק אמיתי יוצא מכך? אז בחרתי להתמקד בטוב ולהחמיא כמה שאפשר, ואם יש לי דעה- אני מעדיפה שתהיה מגובה בעובדות מאשר בקללות ואמירות בוטות. דעתנו חשובה, אבל כל עוד היא נעשית כדי לתרום ולהרים ולשנות, ולא כדי להקטין את השני ולרמוס.
נעשה תרגיל קטן: כנסו ל"יומן הפעילות בפייסבוק", סננו "תגובות" שלכם ותראו על מה ולמי הגבתם ואיך. אנחנו לא תמיד זוכרים את המילים שלנו, אבל פייסבוק אימץ את השיטה המושלמת להזכיר לכם. "יומני היקר" בעל כורחנו. כל תגובת זעם, כל קללה, כל דבר שלילי שאמרתם אי פעם- מתועד בספר החיים של "פייסבוק". כמובן שיש דברים חיוביים אבל הביטו כמה שלילי קיים. עכשיו נשאלת השאלה: האם תהיו מוכנים ללחוץ על החץ שמורה על "מחיקה"?
