פרישתה של ציפי לבני מהפוליטיקה הביאה אותי לחשוב האם לנשים באמת יש מה לחפש במאורת הנחשים הזו. ציפי לבני אולי לא הייתה פוליטיקאית דגולה, אבל היא הייתה מדינאית שתרמה למדינה, בטח יותר מגנץ השואף להיות ראש ממשלה או לפיד שמנסה כבר שתי קדנציות לשכנע אותנו שהוא משהו. הוא לא.
לבני לא הצליחה להיות מנהיגה. היא לא הצליחה להביא את הספינה שלה למקום מבטחים ולבסוף- טבעה. אולי דעותינו שונות זו מזו, אבל באיזשהו מקום רציתי שתצליח. רציתי לראות בה גולדה הימנית. זו שלא רואה ממטר אף אחד והולכת בדרך שלה. אבל גם גולדה היא לא הגולדה שהיינו רוצות לראות בעתיד. אומנם הייתה כאן ראש ממשלה אישה, אבל שום דבר בסמליות של אישה לא היה בה. היא הקיפה עצמה גברים והרחיקה נשים. ללבני עוד הייתה חמלה בתוכה. חמלה שהובילה לעזיבה בדמעות.
אני מבינה אותה. כמוה, גם חברתי השבוע החליטה בהחלטה אמיצה לרוץ בפוליטיקה בדרך אחרת ולא ב"ליכוד". איך אפשר להאמין בשיטה שעושה הכל כדי לדחוק אותך החוצה? שיטה לא ישרה, מעט עקומה, שמשאירה מאחור כל אדם שאומר את המילה "שינוי". בליכוד לא משנים. בליכוד מתיישרים לפי הקודקודים. היא לא יכלה יותר להתיישר. ברגע של עוצמה היא הפנתה גב לכל מה שנלחמה עליו ויצאה לדרך חדשה. משאירה הכל מאחור.
אולי לרגע זה נראה כמו וויתור או פחדנות, אבל לפעמים? זו העוצמה הנדרשת לאישה. לאישה חזקה. וחברתי היא אישה חזקה ומוערכת מאד. ברגע שהיא סובבה את הגב, הבחינו בה. אף אחד לא אמר מילה, פשוט בשקט נתנו לה ללכת. המומים. יודעים שבאקט כל כך שקט, יש אמירה כל כך רועשת וחזקה.
ואם בליכוד עסקינן, אז יש מי שבוחרות להלחם עד המוות. שרן השכל היא אחת כזו. היחידה שהצדיקה את הקמפיין שלה – "לוחמת". שבועיים מהפריימריז והשכל לא ישבה דקה בשקט, עד שלא הגיעה לנחלה המיוחלת: מקום 29. המעשה שלה הוא ייזכר לדורות בליכוד. בחורה צעירה שלא נכנסה לליכוד כדי לשחק משחקי אגו. היא כאן להצליח ולסיים את המשימות שלה. כמו במג"ב -כך בחיים!
הייתי הדוברת שלה לתקופה קצרה. בינינו, לא היה לה סיכוי ורבע לשרוד בג'ונגל הזה. בין השריונים, הסימונים וההחלטות מעל הראש של כל אדם "שונה" במפלגה, היא יכלה למצוא את עצמה בבית הקברות של חברי הכנסת במפלגה. אליו גם הגיעו מכובדים ממנה. אבל השכל היא השורדת הגדולה. במהלך אחד חכם- שימוש בחוק לטובתה- היא הצליחה לנצח את כל הדעות ולתקוע יתד, אבל יותר חשוב, את המסר: איתה על תתעסקו!
אני חושבת שחסרות נשים כאלה בפוליטיקה. כאלה שלא מתיישרות. כאלה שעומדות על העקרונות שלהן ויודעות איזו דרך להתוות. החכמה היא לא להתאדר באחוזי נוכחות נשית בכנסת, החכמה היא לנופף במספר הנשים שעומדות על הרגליים האחוריות שלהן ולא מתקפלות.
שמונה ימים מהרגע ששובצה כמספר 3 ב"בית היהודי", הבינה יפעת ארליך שהחיבור עם "עוצמה יהודית" זה לא כוס התה שלה. ימנית, אבל עד כאן. יותר נכון עד כהנא. ארליך הבינה שבמירוץ ל9 באפריל, לא תוכל להגן על החיבור עם חברי "עוצמה יהודית" ולכן פרשה. ארליך לא קיבלה כלום בחינם. על הכל נאבקה. קדנציה פוליטית קצרה ועם זאת – כל כך משמעותית.
ארבע נשים. ארבע מלחמות. וויתורים כואבים ובעיקר- אמירות מוצקות: אנחנו לא בובות של אף אחד! את השיעור השבועי הזה אני ממליצה ללמד על נערה וילדה בישראל. הקריאו להן את הטור הזה והשמיעו את סיפורי הגבורה. כל אחת ואחת מהן ניצחה, גם אם ניכר שהובסה קשות.
