אני רוצה לשתף אתכם בחלק מאוד עמוק באישיות שלי, שלרוב איני מסתירה, אבל הוא גם לא נאמר בצעקה גדולה. הפיגוע שהיה בשבוע החולף בשרונה מרקט בתל אביב הוציא את המירב והמיטב מהחלק הזה. חלק שאני חושבת שהגיע הזמן לנסות ולשנות בתוכי- הקיצוניות בשנאה לעיר הזו.
לא כל חיי שנאתי את העיר תל אביב. הייתי מבלה בה הרבה- חוף הים (שם הייתה הנשיקה הראשונה שלי); הופעות ב"בארבי" וב"צוותא"; בילויים במועדונים ומסעדות. כן, מהרגע שצץ לו רישיון הנהיגה חגגנו ביחד כל החברים ונסענו כמעט כל שישי ל"עיר החטאים". אז לא קראנו לה ככה. בכלל לא חשבתי על תל אביב כמשהו שונה מירושלים, פשוט היה בה ים ויותר אופציות לבילוי (הנה אירוניה, אם מישהו יגיד לי את זה היום אני אתעצבן ואתחיל להגן על ירושלים בחירוף נפש).
אל תשאלו אותי מתי זה קרה. מתי התחלתי להסתכל על תל אביב בכזו ביקורתיות, ולשפוט אותה על מחסור בערכים שגדלתי עליהם וליוו אותי. זה פשוט קרה. משהו בעיר התחיל לעצבן אותי. הביקורת של תושביה על הממשלה; עיתון "הארץ"; החום הבלתי נסבל לצד הריח המגעיל מהירקון; המסעדות היקרות- מדיי; החנייה היקרה; דרכי התחבורה המסובכות וההתנשאות מעל ירושלים ("עיר של חרדים"; "עיר אפורה"; "עיר משעממת")- חדרו לליבי ופערו תהום ביני לבין תל אביב.
זה לא קל להסביר. כשאתה מפתח דפוס או הרגל מסוימים בחיים- קשה להיפטר מהם. כמו סיגריות- לוקח זמן להיגמל וגם זה דורש כוח רצון. ויש בי המון ביקורת על הערכים שיוצאים מתל אביב, בעיקר כי הם לחלוטין לא תואמים את שלי. עבורי זו עיר פרובוקטיבית בלי אלוהים. היא שואבת את האנשים לתוכה ומשנה אותם. כופה את עצמה עליהם. מרחיקה אותם ממה שידעו, ועליו גדלו, כל חייהם.
ואז קורה פיגוע. ואני מתעצבנת ולא חשה אמפטיה בכלל. אני כועסת ומקנאה כאחד: הם מתגייסים זה לזה. הם יוצאים לבלות. הם מעלים פוסטים שאומרים "הטרור לא ינצח אותנו". ובלב אני נאכלת. מודה ומתוודה. בעוד שירושלמים מסתגרים בבית- התל אביביים יוצאים כשידם על העליונה. אף אחד אצלנו לא יוצא לחבק את בעלי המסעדות והפאבים (שנופלים פה כמו דומינו- אחד אחרי השני). העיר הופכת להיות עיר אפורה ומשעממת. בא לי לצעוק על מישהו ואני לא יודעת לאן לכוון.
אבל מעבר לכעס ולקנאה צץ רגש אחר. ריקנות של רגשות. לא מסוגלת להוציא מילה. כואב לי מחד, על נרצחי הפיגוע, על האנשים שעברו את הטראומה הנוראית הזו, ומאידך- אני יוצאת בהאשמות: "אתם כל כך אוהבים פלסטינים, הנה לכם התוצאה". מוכיחה אותם על טעותם במקום לרחם ולבכות רצח של יהודים. ולא רציתי. באמת שלא. אבל ראש העיר שלהם היה חייב לזרוק את המילה הזו שמחטטת לי בפצעים: "כיבוש", וזה ליבה אצלי את הכעס ומחק כל קנאה: "עיר מטומטמת" חשבתי לעצמי בלב (טוב, אולי גם שיתפתי כמה חברים).
עלתה בי, לא אחת, המחשבה שאולי אני אוהבת יותר מדיי את ירושלים מאשר שונאת את תל אביב, אבל מה שבטוח אני מעוניינת לגשר בין הפערים שנוצרו וללכת לתהליך של שלום. אולי אני ותל אביב לא נהיה חברות, אבל אנחנו חייבות לחתום על הסכמי הפסקת אש. אני מתכננת נסיגה. מורידה אותה מהרדאר שלי. שלא תבינו לא נכון- אני לא נכנעת, חס ושלום, אבל שומרת על סטטוס קוו ביני לבינה. אולי אם היא תרד לי מהעיניים- היא לא תשב לי על הלב. החלמה מהירה לפצועים ותנחומיי למשפחות הנרצחים. הי"ד.
